יום שני, 23 במרץ 2015

אז למה היהודים לא ברחו מגרמניה?

שיתוף

הספר רקוויאם גרמני מאת עמוס אילון ז"ל עוסק בדת הגרמנית-יהודית במאות ה-18 עד ה-20 דת ה-Bildung. מדובר בספר מרתק המאפשר מבט מעמיק "ליהודים בני דת משה" ועל המהפך העצום שעשו מאז הרב משה מנדלסון ועד לעליית היטלר לשלטון.

להשלמת התמונה משנת 1933 ועד סוף השואה אני ממליץ לקרוא את יומנים - 1933-1945 מאת ויקטור קלמפרר. המשותף לשניהם (להבדיל מזווית הראיה) הוא אוסף עצום של פרטים קטנים, שדווקא הם יוצרים את התמונה הגדולה.

רקוויאם גרמני מסייע לנו להבין, גם אם לא להסכים, עם 50% היהודים שבחרו להישאר בגרמניה ולהאמין שיהיה טוב, ש"מולדת לא עוזבים", שבסופו של דבר ההיגיון והאנושיות יגברו על ההיגיון. שאם יהיו יצרנים, וטובים, ויעילים, וישתקו, בסוף, בסוף הגרמנים יאהבו אותם.

בחרתי ללקט מספר עובדות מתוך הספר, שאולי יצליחו להעביר מקצת מהספר. הרשיתי לעצמי לעשות כן, מכיוון שלא מדובר בעלילה דמיונית שסופה אינו ידוע, אלא דווקא מכיוון שאנו חושבים שאנו יודעים את העלילה, אנו מתעצלים מלקרוא אותה. אז הינה לכם, לאלה שיתעצלו, מספר נקודות.

רקע כללי לדת ה-BILDUNG

הרב משה מנדלסון נכנס בשערי ברלין בשנת 1743. עד אז הרוב המוחלט של היהודים (למעט אליטה זעירה של יהודי חצר שהחלה להתבדל מבני עמם במאה ה-17:  עמ' 32) היה נפרד מהגויים, שומרי דתם, חי בגטאות, נראה ולבוש אחרת. היידיש היתה שגורה בפיהם. בהתאם לא היו הם שווי זכויות, אזרחים סוג ג' ו-ד.
מנדלסון חולל מהפך עצום. הוא החל לכתוב ספרי פילוסופיה וזכה להערכה אדירה של אינטלקטואלים בגרמניה ובכל רחבי אירופה, שעלו אליו לרגל (עמ' 44-45) הוא עודד את היהודים להתקרב לגויים.

בשנת 1781 עובד מדינה פרוסי (לא יהודי) בשם כריסטיאן פון דוהם מוציא לאור ספר שעורר מהפכה: "על תיקונם האזרחי של היהודים". הוא התעלם מההיבט הדתי (והפערים הדתיים בין יהודים לגרמנים) והתייחס אך ורק להיבטים החברתיים, הכלכליים והמוסרים. (עמ' 61). צודק, נכון ויעיל להעניק אמנסיפציה ליהודים הגרמנים, וכך הם יהיו "מאושרים יותר" יעילים יותר למדינה. נכון שיש הבדל בין היהודים לגויים, אולם הדבר נובע מהעובדה שמשך מאות שנים דחקו אותם מכל המקצועות היצרנים. אם יעניקו להם אמנסיפציה, הם יוכלו להשתפר וההבדלים האלה ייעלמו. (עמ' 62). הספר לא עורר מהפכה מיידית אולם רעיונותיו חלחלו ובסופו של דבר הקולות התומכים בו גברו על המתנגדים (שאמרו שיהודי הוא פגום ולא יוכל להשתפר).

עד לספרו של דוהם ולממשיכיו, הגישה היתה כי יהודים יכולים להשתפר, אולם עליהם להמיר את דתם. גם מתנגדיו הסכימו לשלב את היהודים בחברה, ובלבד שימירו את דתם. לכן עד לאותו שלב היהודים נותרו מנוכרים. גישתו של דוהם וממשיכיו, שהתעלמה מהפן הדתי, אפשרה ליהודים ליהנות מכל העולמות, גם להתקדם מבחינה חברתית, וגם להישאר יהודי (יהודי בביתך וגוי בצאתך) - שילוב מושלם לכאורה.

כך התפתחה לה דת ה-BILDUNG - השיפור והעידון העצמי בהקשר ליהודים. יהודים לא צריכים להמיר את דתם, אולם עליהם להשתלב בתרבות הגרמנית. החשיפה לתרבות זאת תגרום להם לשיפור עצמי, האישיות שלהם תתעצב לטובה, וכך הם יוכלו לבוא בקהילה. בהתאם לרוח חדשה זו החלה פריחה אדירה מ-1780 בחשיפה של יהודים לתרבות הגרמנית, לקריאה, דיונים פילוסופיים וכדומה, והיהודים הפכו לדמויות מרתקות בסלונים אלה.

הנושא של שיפור עצמי, ולהיות יותר גרמני מגרמני, הפכה לדת בגרמניה. המולדת הגרמנית, השפה, התרבות וכדומה, הובילו לרצון בלתי פוסק להשתפר ולהיטמע יותר ויותר. היהודים הרגישו הרבה יותר גרמנים מיהודים. הרגישו קרבה למולדתם גרמניה. הרגישו קשר לגוי הרבה יותר מאשר לשכנם היהודי מהמזרח (בהם הביטו בהתנשאות וזלזול) או מהמערב. הם נטשו את השפות השונות והתמקדו בגרמנית. רצונם של היהודים והמחמאה הגדולה ביותר שיכלו לקבל היתה שהם דומים לגרמנים, או שהשכן הגרמני יקבל אותם ויתעלם ככל האפשר מהיותם יהודים. היהודים תרמו והצטיינו בכל תחומי החיים, התנדבו לצבא ונלחמו כנגד יהודים אחרים במלחמת העולם הראשונה והיו יותר פטריוטים מהגרמנים עצמם (100,000 יהודים השתתפו במלחמה וכ–12,000 יהודים נהרגו בקרבות. רבים קבלו עיטורים).

למרות הכל היהודים לא היו רשאים להיות קצינים בצבא, לא פרופסורים ומרצים באקדמיה (נדיר). לכן תמיד היו צריכים להוכיח את עצמם. וקרה מה שקורה פעמים רבות: "מתוך שלא לשמה, בא לשמה". בתחילה הם עשו זאת על מנת להתקרב לגרמנים, ולאט לאט התאהבו בתרבות הגרמנית וזו הפכה להיות תרבותם העיקרית.

היהודים סגדו ממש לשפה, לתרבות, למוזיקה ולתאטרון הגרמני. היהודים נהרו לאופרות של ואגנר, למרות דעותיו האנטישמיות. (עמ' 260).

היהודים הפכו להיות המובילים במדע בגרמניה. תחומי מדע שונים נשלטו אך ורק בידי יהודים, לרבות תורת הנפש, מתמטיקה ועוד. ישנה רשימה של 39 מדענים מובילים שנולדו לפני 1880, מתוכם 10 היו חתני פרס נובל. נתון מדהים נוסף שבעוד היהודים היו כ-1% מהאוכלוסיה, חתני פרס נובל היהודים מגרמניה היו כ25-30 אחוז מהזוכים!!

התבוללות

ככל שהיהודי החדש נחשף יותר ללבוש, הדת, השפה (דברו גרמנית יותר טוב מהגרמנים עצמם) והמנהגים הגרמניים, כך החל גל של המרות דת והתבוללות. המרות הדת היו בעיקר על יסוד כלכלי, מכיוון שלמרות הפתיחות ליהודים, עדיין קצונה בצבא ומשרות שונות היו חסומות בפני יהודים. ליהודים היה קל יותר נפשית להתבולל מאשר להמיר את דתם.
מבחינת המספרים, בשנת 1901 היו 8.4% אחוזי התבוללות. השיעור קפץ ל-29.86 אחוזים בשנת 1915 (עמ' 225). שיעור ההתבוללות בכפרים עלה על 50%. עוד בשנת 1911 הזהיר רופא ציוני ממינכן כי בקצב הזה בשנת 1950 לא יהיו עוד יהודים בגרמניה. שיעורים אלה גברו לאחר מלחמת העולם הראשונה והגיעו לשיאים של כל הזמנים (עמ' 374).
שיעור הטבלת הגברים היהודים לנצרות קפץ מ-8.4% בשנת 1901 ל-25% בשנת 1918 (עמ' 230). בשנת 1912 היו 1540 משפחות יהודיות מומרות בתוך האצולה הגרמנית.
במקביל שיעורי הילודה ירדו.
כתוצאה מכל אלה, אם בשנת 1880 שיעור היהודים מהאוכלוסיה היה 1.8% הרי שבשנת 1910 היו כבר 0.9% ובשנת 1933 ירד מתחת ל-0.8% (עמ' 248).

אנטישמיות

אין ארץ בארופה שלא היתה בה אנטישמיות, אולם במאות האלה דווקא צרפת, אנגליה ומזרח ארופה (רוסיה וצ'כיה) נחשבו כיותר אנטישמיות. (עמ' 248-250) היהודים בגרמניה בירכו על כך שהם גרים בגרמניה (252).
גל האנטישמיות הראשון בתקופה המדוברת היה בעת מהפכת אביב העמים בשנת 1848, יותר בכפרים ופחות בערים. חלק מהיהודים ברח לגלות (עמ' 159).
אנטישמיות פרצה בשנים 1870-1880 בעת צניחה כלכלית בעקבות מלחמה בין צרפת לגרמניה. (209-210). הקשיים הכלכליים הוציאו את השד האנטישמי ותורת הגזע. ולהלם מאר טבע את המושג "אנטישמיות". אולם כאשר השתפרה הכלכלה גם האנטישמיות התפוגגה ושוב היהודים חזרו להרים ראשם.
האנטישמיות שוב הרימה את ראשה בעקבות הנפילה הכלכלית בשנות ה-20 של המאה ה-20.
על כן היה להם יסוד להניח כי התשלבותם בגרמניה כה חזקה, שהם יצליחו לעבור גם את היטלר.

ציונות | התנכרות

כעיקרון יהודי גרמניה הרגישו קשר הרבה יותר חזק לשכניהם הגרמנים מאשר ליהודים אחרים. הם התנכרו ליהודים שזרמו לגרמניה או דרך גרמניה (מרוסיה) לאחר הפוגרומים של 1881 (עמ' 269).

במלחמת העולם הראשונה הנאמנות המוחלטת של היהודים היתה לצבא הגרמני במלחמה נגד אנגליה, צרפת וכדומה (עמ' 310 ואילך). פריץ האבר, עמית של אלברט אינשטיין, היה שותף בפיתוח גזים רעילים בהם נעשה שימוש במלחמת העולם הראשונה. בין היתר הוא פיתח את גז ה-ציקלון B, ששימש לרצח מיליוני יהודים בשואה (עמ' 313).

מעט מאוד ציונים היו מקרב הגרמנים. בגרמנים כעיקרון לא האמינו בציונות. לדוגמה, מתוך 207 צירים שהגיעו לקונגרס הציוני הראשון, רק 16 הגיעו מגרמניה. הרצל ביקש לערוך את הקונגרס במינכן, אולם קולות ההתנגדות היהודית כה גברו, עד כי הוא נאלץ ברגע האחרון להעבירו לבאזל.
בשנת 1899 רק 400 יהודים מתוך חצי מיליון יהודים בגרמניה - נרשמו כציונים.
העניין בציונות צנח אף יותר בשנת ה-20 של המאה ה-20. מספר משלמי ה"שקל" (תרומת מינימום בסך של מרק אחד לשנה) ירד מ33 אלף בשנת 1923, ל-17 אלף בשנת 1929. מבין אלה, פחות משליש השתתפו בפועל בהצבעות. הסופר הליברלי שפיגלר בישר באותה תקופה של קיצה הקרוב של הציונות (עמ' 375).
באותה תקופה אמנם היתה תחיה של השפה העברית, אולם זו לא השפיעה על העליה לארץ ישראל (עמ' 376).

העליה לארץ ישראל בשנות השלטון הנאצי החלה אך ורק מאילוצים של רדיפות הנאצים והסכם ההעברה. חלק ניכר מהם יצא לאחר ליל הבדולח, כאשר הנאצים שחררו ממעצר רק מי שהתחייב שיעזוב את גרמניה והוכיח זאת. למרות זאת חלק ניכר מהיהודים העדיף לסכן את חייו בגרמניה ולא לצאת. אלפי זוגות העדיפו למות בגז, להתאבד אולם לא לצאת מגרמניה (נתון זה אני מוסיף ממקורות אחרים להשלמת התמונה, הוא מתייחס לתקופה שהספר לא עוסק בה. אולם הוא מציין שעד שנת 1933 רק פחות מ-2000 יהודים עלו לארץ ישראל - עמ' 376).

מלכודת הדבש

(הכותרת הינה שלי). הפריחה העצומה של יהודי גרמניה היתה דווקא לאחר מלחמת העולם הראשונה. רפובליקת ויימאר הביאה ליהודים את השוויון שהם כה כמהו אליו במשך מאות בשנים ובמיוחד במאה וחמישים השנים האחרונות.

דוגמאות (עמ' 355-356):
- בין השנים 1919 - 1924 כיהנו 6 יהודים כשרים בממשלה המרכזית. 
- האונברסיטאות מינו יהודים למשרות הוראה בכל הרמות, גברים ונשים. 
- היהודים גברו על כל המחסומים שהוצבו בפניהם בעבר. 
- השוויון נהג בפועל, למעשה, ולא רק כאידאולוגיה. 
- היהודים זכו בפרסים היוקרתיים ביותר בכל התחומים. 

לסיכום | מסקנות שלי

* במפקד בשנת 1925 נמנו בגרמניה כ-565,000 יהודים.
* בינואר 1933, ערב עליית היטלר לשלטון, חיו בגרמניה ובכלל זה בחבל הסאר, שבתחילת 1935 חזר להיות חלק מגרמניה, כ-522,000 יהודים על-פי דתם; על-פי האבחנה הגזעית של הנציונל-סוציאליסטים, שהייתה בסיס לרדיפת היהודים ובאה לידי ביטוי פורמלי בחוקי הגזע, היה מספרם כ-566,000. (מקור).

מאמצים של 200 שנה סוף סוף נשאו פרי. היהודים הרגישו שהגיעו לארץ המובטחת. האנטישמיות לא הפריעה להם. לאחר שנות נדודים כה רבות, הם הגיעו לארץ המובטחת. גרמניה מולדתם. תהליך הבילדונג הושלם. כשאדם כל כך רוצה משהו, ויודע כמה קשה היה לו להשיג את זה, הוא לא יוותר עליו כל כך בקלות. הוא יהיה מוכן לסבול עבורו. לא זו בלבד, לאחר השלמת התהליך קשה לקבל את זה שהיטלר יהפוך הכל. קשה לקבל את זה שעם שלם יסכים לו. שהוא יתגבר על החוק, והתרבות, והמוסר והצדק. הם היו בטוחים שאוטוטו היטלר יפנה את מקומו. גם כאשר הכתובת היתה תלויה על הקיר הם העדיפו להיצמד לתקוות הקלושות ביותר.

דווקא העובדה שמצבם של היהודים היה טוב מאי פעם לאחר מלחמת העולם הראשונה, דווקא הדרגה הגבוהה אליה הם הגיעו, היא היא שלכדה אותם בגרמניה. 
200 שנות תרבות הבילדונג, היהודי הגלותי שצריך לציית למשטר ולהוכיח שהוא טוב, נאלץ להנמיך את ראשו בפני השלטון ולכן היה גם קל לשלוט בו. הוא לא מרד. לא זו בלבד, עצם העובדה שהשלטון האשים אותו בכך שהוא יהודי גרמה לו להוריד את הראש הן בהכנעה והן בייאוש (במהלך השנים 1933-1939 אלפי יהודים התאבדו בגרמניה, בגז, רק בשל עובדה זו). 

אם לא היה להם טוב בגרמניה, הם היו עוזבים. דווקא מכיוון שהיה להם טוב - הם נשארו למות בה.

גם היהודים שעזבו את גרמניה ועלו לארץ לא השאירו את התרבות הגרמנית מאחוריהם. הם המשיכו לדבר כאן את השפה (יש יהודים שכלל לא דברו עברית אלא גרמנית משך עשרות שנים), את התרבות והגינונים. היינו מצפים שלאחר האכזבה מהעם הגרמני הם ישליכו הכל מאחורה - אולם לא. הם נותרו קודם כל "גרמנים" גם כאן בארץ. 

בסופו של דבר, מרבית יהודי גרמניה (בהשוואה למספרם בשנת 1933) ניצלו מתאי הגזים, מה שלא ניתן לומר לגבי יהודי פולין (90% הושמדו), הולנד (80%) ועוד אחרים. אולם להבדיל מיהודי המזרח, שהמלחמה נפלה עליהם בהפתעה גמורה, ליהודי גרמניה ניתנה שהות של שנים להקדים תרופה למכה ולברוח מגרמניה. רבים ניצלו את השעה וברחו ממנה, אולם רבים העדיפו להאמין שיהיה טוב והלכו בעקבות אמונתם לתאי הגזים.

הבאתי כאן רק מעט מזעיר פרטים על קצה המזלג. למי שמתעניין בתקופה, או למי שמעוניין להבין באמת מדוע יהודים לא עזבו את גרמניה, זהו ספר חובה.