סיפור מחזק ששמעתי לפני יומיים, כך מספר לי חבר:
"לפני כמה שנים נולד לי בן, בשעה טובה ומוצלחת. כידוע, יש להתארגן במהירות למסיבת הברית, החל בשחרור האמא והתינוק מבית החולים כל ההתארגנות, הזמנת האורחים, סגירת האולם, סנדק ומוהל, ומה לא.
אני רציתי שיהיה לי רב מאוד מסוים כסנדק. הרב הסכים, בתנאי שהמוהל יהיה מישהו מסוים. הסכמתי.
התארגנו לקראת הברית, הזמן טס והלחץ עולה...
ביום האחרון אני עדיין עם הילדות במספרה, השעה מתקרבת, והלחץ עולה, כמעט יצא מהאזניים. הרגשתי שאני עומד להתפוצץ מלחץ.
ואז לפתע הטלפון מצלצל. זה היה המוהל. הוא שאל אותי בקול רגוע שלום! מה שלומך? אמרתי לו במהירות - ברוך ה'.
אתם מאורגנים? שאל, והשבתי: "יהיה בסדר".
מה עם האוכל, הכל מוכן באולם? הוא שאל; ולא הבנתי - מה הוא רוצה ממני? אוכל? מי חושב עכשיו על אוכל???? אולם הייתי מנומס והשבתי לו שהכל בסדר. והברית - הוא שאל - באותה שעה? השבתי לו כן. והסנדק זה אותו רב? הוא לא הפסיק לשאול, ואני כבר עמדתי לאבד את הסבלנות. ואז הוא שאל -"ואתה - בשמחה???" לא הבנתי. "מה?" שאלתי? ואז הוא חזר על השאלה: "ואתה - - - בשמחה?!?!"
ואז הבנתי - - - מה אני עומד לעשות עכשיו? לחגוג ברית מילה של הבן שלי! זה אמור להיות אירוע משמח! זה אמור להיות כיף! כמה שנים אנשים מחכים לילד? כמה זוכים לחגוג ברית? ואני זכיתי! אז איך זה שאני לא שמח? ואז, ברגע אחד החלטתי - למרות הלחץ, למרות שאני מאחר, אני לא אתן לאף אחד להרוס לי את השמחה הזאת! ומאותו הרגע שיניתי פאזה לחלוטין, נרגעתי, והאירוע יצא מדהים".
עד כאן הסיפור.
הסיפור הזה מעלה מספר תובנות, ודאי תהיינה לכם יותר תובנות מאשר לי. אני אשתף אתכם בשלוש מהן.
תובנה ראשונה: "חומוס עושים באהבה או שלא עושים בכלל"
אני ממש מחובר לרעיון הזה ומנסה תמיד ליישם אותו. אם אתה עושה משהו - עשה אותו באהבה, ברצון, בשמחה, לא כמי שכפאו שד. ואם יש דברים שאתה מוכרח לעשות, אז "קח את הבאסה בסבבה" (אלא אם כן מדובר בדברים רעים ואין מנוס, אז כמובן נוהגים אחרת). ואם אתה לא עושה מאהבה ושמחה - אל תעשה. לדוגמה: רעייתך רוצה לנסוע איתך לסוף שבוע, ולא בא לך. היא נורא רוצה. אז אתה רומז לה שזה לא כל כך נראה לך, אבל היא לא מבינה את הרמז, מכיוון שהיא מאוד מאוד רוצה. ואתה לא רוצה להרוס לה, אבל מצד שני אתה גם לא רוצה ללכת. מה תעשה? יש שלוש אפשרויות. רוב האנשים בוחרים את האפשרות הגרועה מכולם - הם הולכים איתה אבל "עושים פרצופים". האמינו לי - לא שווה את המאמץ! או שתלכו ותשמחו עם כל הלב, או שתעמדו על כך שלא מתאים לכם, אין מצב רוח וכו', ולא תלכו, אלא תדחו את זה לפעם אחרת ותפצו את האישה במשהו אחר. ככה היא גם תדע ותפנים שזה לא מתאים לכם ואולי תציע בעצמה הצעה חלופית ושניכם תהיו מרוצים. הדבר הזה נכון גם לגבי טובות שעושים לאחרים. אם אתה עושה טובה - עשה אותה מאהבה. אנשים לא יעריכו טובה שאתה עושה תוך החמצת פנים.
תובנה שניה: אדם יכול להתהפך בקלות
זה פשוט מדהים לראות לעתים כיצד אדם מסוגל להתהפך בקלות מקצה אחד לקצה שני. הכל נמצא בראש. הרי הלחץ הוא אותו לחץ, השמחה היא אותה שמחה, האיחור הוא אותו איחור. אז איך זה שהכל התהפך? הדבר מזכיר לי דוגמה שקראתי בספרו של הרב שמואל יניב: מוכר תפוחים עומד בדוכן שלו. ילדים מסתובבים ומפריעים והוא מתמלא זעם וכועס עליהם. באמת. והינה, שניה לאחר מכן מגיעה לקוחה ומתעניינת בתפוחים, והינה המוכר נהפך בשניה אחת, לאדם אדיב ושמח ומציע לה את הסחורה במאור פנים. גם אנו - לעתים נמצאים בכעס או לחץ צריכים לדעת שהכל יכול להתהפך בשניה אחת, אם נרצה. וגם כאן הדוגמה הקלאסית היא בזוגיות. לעתים זוג נמצא במריבה טפשית וכל אחד כועס על השני, והינה הוא, או היא "בא לקראת" ותוך שניה מכועסים ועצבנים הם הפכו לאוהכים ושמחים. הרי זה ממש פלא! צריך לזכור זאת לריב הבא...
תובנה שלישית: ערכה של מילה טובה
אין ספק שזה פלא גדול, עד כמה מילה אחת קטנה יכולה להפוך בן אדם. השאלה הפשוטה "אתה בשמחה??" פשוט היכתה בחבר ונתנה לו להבין מה שהיה חייב להבין קודם לכן. מילה אחת. מהפך גדול. בדיוק באותה מידה, מילה אחת עלולה להחיות ולעתים גם להרוג! בת הזוג מסתדרת, להיות יפה לבן זוגה, שעה מול המראה, מתלבטת, מתלבשת, מתאפרת, מחליפה בגדים וכו' עד שהיה יפה עבורו. או אם תרצו - כל היום עמדה במטבח על מנת להכין לבן זוגה מאכלים שהוא אוהב. או, אם תרצו, כבר שבוע שלם הוא מחפש לה מתנה יפה, וגם עמל על שיר יפה - כל אלה והמאמץ הזה, לא שווים מאומה, בלי מילה אחת קטנה של הוקרה. לפעמים אפילו מבע פנים של זלזול עלול להפיל את בן הזוג. וכך בעבודה ובכל מקום אחר. ערכה של מילה טובה!
