הבלוג של עו"ד ד"ר שי שגב: יאן קרסקי, השליח שניסה למנוע את השואה

ספר מרתק, בכתיבה קולחת ומעניינת המספרת את סיפורו של אחד האנשים המעניינים בתקופת המלחמה, איש שמצוקת העם היהודי נגעה לליבו והוא ביצע כמה פעולות יוצאות דופן על מנת להביא את סיפורו לעולם. בפועל הוא לא הציל אף יהודי, אבל קיבל בזכות את אות חסידי אומות העולם על אומץ ליבו ועל נסיונו.

קצת על האיש

ד"ר יאן קַרְסְקי נולד בשנת 1914 בשם יאן קוזילבסקי. בתקופת המלחמה היה בן 25-30. כינויו המחתרתי היה קרסקי, והוא אימץ אותו לאחר המלחמה. בעל נימוסים אירופאים. מלומד (מוסמך במשפטים. למד באוניברסיטאות בפולין, גרמניה, שוויץ ובריטניה) וחכם מאוד. נפטר בשנת 2000.

עם פרוץ המלחמה הוא גויס לצבא הפולני ונלקח בשבי הצבא האדום. הוא נמלט ממחנה שבויים וחזר לאזור הגנרלגוברנמן, שם הצטרף ל"ארמייה קריובה" – "צבא המולדת", שם קיבל תפקיד מודיעיני בעיקר. להיות שליח המעביר ידיעות. תפקיד מסוכן ביותר, הדורש מעבר בין מדינות, ידיעת שפות, כוח עמידה בעינויים ועוד ועוד. במהלך השנים הוא עבר בין מספר מדינות להעביר ידיעות. ביוני 1940 הוא נפל לידי הגסטאפו בסלובקיה וסבל עינויים. בסיוע המחתרת הוא הצליח להימלט.

סיפור העם היהודי נגע לליבו. בסוף 1942 הוא התגנב פעמיים לתוך גטו ורשה, ראה מה שראה והעביר את המסר. לאחר מכן הוא החליט להתגנב למחנה השמדה בלז'ץ, על מנת שיוכל לתאר מכלי ראשון מה שהוא ראה. בפועל הוא חדר (בתחפושת של שומר אוקראיני) לאיזביצה, ומה שראה שם היה חמור כשלעצמו. כאשר הוא עבר למערב הוא העביר את הידיעות למי שיכול היה, אפילו לנשיא ארה"ב פרנקלין דלנו רוזוולט ועוד מנהיגים. למרבה הצער הוא לא השיג שום תוצאה אפקטיבית. בסרטו של חיים הכט, הוא מתאר משלחת יהודית לרוזוולט המספרת לו על טבח היהודים, ורוזוולט מציין שכבר ידע על כך. וגם לאחר משלחת זאת הוא לא עשה דבר. על פעילותו זו הוא קיבל את אות חסיד אומות העולם בשנת 1982. ולאחר מכן, בשנת 1994, אזרחות כבוד של מדינת ישראל, פרס שמאוד מאוד נגע לליבו, לגביו הוא התבטא "זה היום החשוב והמשמעותי בחיי. באמצעות הכבוד של מדינת ישראל הגעתי למעלה הרוחנית הגבוהה ביותר באמונתי הנוצרית. בדרך מסויימת הפכתי גם אני לחלק מן הקהילה היהודית... ועתה, אני, יאן קרסקי, שנולד בשם יאן קוזיילבסקי – פולני, אמריקאי, קתולי – הופך להיות גם ישראלי."

במסגרת פגישותיו הוא נפגש עם שמואל זיגלבוים, נציג הבונד בממשלה הפולנית הגולה, מספר על תגובתו, ולאחר מכן כיצד נודע לו על התאבדותו. קרסקי ייסר את עצמו על הידיעות שמסר לזיגלבוים, שלדעתו הובילו למותו.

החלק האחרון של שליחותו היה למעשה לכתוב את הספר הזה, המונח בפנינו. שם הוא מתאר מכלי ראשון ובזמן אמת, את כל מה שהוא עבר, תוך כדי הבהרת הסיפור הפולני וגם היהודי. הספר מרתק ביותר ונותן לנו זווית חדשה וחשובה ביותר על המלחמה מהצד הפולני, זווית שכמדריכי פולין איננו מכירים אותה מספיק.

לאחר המלחמה קרסקי נשאר מחוץ לפולין, מפני שהרוסים רדפו את המחתרת הפולנית. הוא קיבל אזרחות אמריקאית, למד לדוקטורט באוניברסיטת ג'ורג'טאון, ושם לימד במך 40 שנה. במהלך השנים הוא נישא ליהודיה ניצולת שואה, פולה נירנסקי. הזוגיות ביניהם היתה סיפור עצוב, מכיוון שפולה לא התגברה על השואה.

הגם שספרו הפך להיות רב מכר, במהלך השנים קרסקי לא דיבר על שליחותו והנושא נזנח, עד שנת 1977, עת התראיין לקלוד לנצמן במשך שעות רבות, לסרטו "שואה".

רק לאחר נפילת הקומוניזם בפולין בשנת 1989, קיבל קרסקי את הכבוד המגיע לו ממדינתו, הוא זכה לעיטורים גבוהים ביותר, בכללם עיטור "הנשר הלבן", האות הפולני הגבוה מכולם. הוא אף היה מועמד לפרס נובל לשלום. ברחבי פולין הוא הונצח בצורות שונות, ביניהן דמותו כיושב על ספסלים.

חשיבות הספר

כאמור לעיל, ספר זה מתאר מכלי ראשון ובזמן אמת, את כל מה שהוא עבר במלחמה, תוך כדי הבהרת הסיפור הפולני וגם היהודי. הספר מרתק ביותר ונותן לנו זווית חדשה וחשובה ביותר על המלחמה מהצד הפולני, זווית שכמדריכי פולין איננו מכירים אותה מספיק.

כך, למשל, כאשר אנו שומעים על "ממשלת צללים" שיש באנגליה, ואמורה לנהל מלונדון את המדינה הפולנית שאינה קיימת, הנשלטת על ידי הנאצים היעילים והאכזריים, קשה לנו להבין איזו תועלת יש בה. זה נשמע משהו אפילו עילג. בספר של קרסקי זה מקבל משמעות אחרת לגמרי.

הוא מיטיב לתאר את הקשיים שחווה העם הפולני, העם היחיד שלא נכנע לכובש ולא קיבל את מרותו, ומאפשר לנו להביט בעין אמפתית. יחד עם זאת בכל הכבוד הוא מציג בנוגע לסיפור היהודי את העזרה המדהימה שהוא נתן, אך לא מתייחס (ואולי לא היה אמור להתייחס?) לתופעות הפחות חיוביות, לשון המעטה, של האוכלוסיה הפולנית ליהודים באותה שעה. השלמה לפן הזה, החסר, ניתן למצוא בספר חשוב אחר על אותה תקופה, על מארק אדלמן, עליו אכתוב בנפרד.

הספר מעניין ומרתק. סימנתי לי מקומות רבים שחשובים לקרוא שוב ולחזור אליהם בעתיד. סקירה זו קצרה מכדי להזכיר את כולם, אשתדל לתת כמה שיותר נקודות.

הריסת אושוויץ

בעמ' 153 ה"ש 46 מסופר על יוזף צירנקייביץ', מזכיר סניף קרקוב של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית, שנעצר בשנת 1942 ונשלח לאושוויץ. הוא שרד שם ואפילו ארגן פעילות מחתרתית. בשנת 1947, בזכות תפקידו הממלכתי הבכיר (ב-1947 הוא מונה לראש הממשלה), הוא הכריע כנגד הריסת אושוויץ ופעל להקמת המוזיאון במקום.

מוזיאון אושוויץ נפתח בחודש יולי 1947 וכיום הוא המקום הרביעי המתוייר בעולם.

ההתנגדות הפולנית

סמל ה"ארמיה קריובה", המחתרת הפולנית

קרסקי חוזר ואומר שהפולנים מעולם לא קיבלו עליהם את השלטון הגרמני והתנגדו לו, למרות הקשיים, שנבעו הן מהאכזריות של הגרמנים והן מכיוון שהיו משתפי פעולה פולנים שמקורם גרמני. התואר משתף פעולה היה אחד השנואים ביותר על הפולנים והיה לחץ גדול מאוד להימנע מכך.

בין פעולות ההתנגדות (ראו פרק 22) –

· הדפסה מחתרתית של כרוזים/עיתונים וחלוקתם לרומם את רוח האומה, כולל כתיבת שירה בעיתונים אלה, שהיתה לה השפעה עצומה (עמ' 323). דוגמה לכרוז אנו מוצאים בעמ' 154. ראו גם פרק 23. דוגמה לתפילת שירה שהשפיעה עמוקות על העם הפולני אנו רואים בעמ' 324.

· מלחמה במשתפי הפעולה עם הגרמנים.

· פעולות חבלה שונות. כולל הרג, פיצוץ, הפצת מחלות.

· התאחדות וקבלת הוראות מהממשלה הפולנית הגולה.

· שוחד לנאצים מושחתים על מנת לקבל מידע ושיתוף פעולה. ולאחר מכן היו סוחטים אותם (עמ' 311).

· עשרות אלפי פולנים נלחמו לצד בעלות הברית.

בפרק 22 טוען קרסקי שבניגוד לדעה הרווחת, הכיבוש הנאצי של פולין לא היה יעיל ביותר, אפילו לא מנקודת מבט משטרתית. מנגנון הדיכוי היה חסר אונים מול גוף מחתרתי מאורגן היטב, נשען על תמיכה איתנה של החברה. בפרק 24 הוא מתאר את שגרת העבודה של איש מחתרת. טכיניקות ההסתרה וההגנה על המידע, ההתחמקות וכו'.

האכזריות הנאצית

השוטר הנאצי הממוצע היה סדיסט נבער, ולרוב גם פושע. לפי הערכות המחתרת, היו בפולין לא פחות מ-60 אלף סוכני גסטפו, ולמרות זאת הם לא הצליחו לחסל את המחתרת הפולנית. מעבר לעינויים, אחת השיטות הידועות ביותר לשמצה היתה העונש הקולקטיבי. כבר בספטמבר 1939 הנאצים טבחו מאות חפים מפשע כעונש על כל פגיעה בהם. המחתרת ידעה שכל פעולה שלה תוביל לעונש קולקטיבי, וליבם נשבר. לעולם לא יסלחו לנאצים על כך, אומר קרסקי. בערים הגדולות הנאצים פשוט היו יורים כעונש קולקטיבי בכל אסיר חמישי, או תושב עשירי ברחוב שבו בוצעה פעולת חבלה. מדי שלושה או ארבעה חודשים הם פרסמו רשימות של אנשים שיישאו במחיר של פעולות חבלה. ביישובים קטנים ידעו היטב מיהם הנידונים למוות, החפים מפשע, והדבר הקשה מאוד על ההחלטה האם לצאת או לא לצאת לפעולות כנגד הנאצים.

קרסקי בדרך כלל שומר על דיווח קורקטי, אולם כאן, בנודע לעניין זה הוא אומר דברים מהלב (עמ' 304): "לעולם לא נשכח ולא נסלח לגרמנים על השיפלות הזאת. נשנן ונזכיר לילדינו את התועבה שנקראה "ענישה קולקטיבית". כשנשוב ונהיה חופשיים, ננצל כל שעת כושר ולא נחמיץ שום הזדמנות לנקום במפלצות האלה ועל כל מה שעוללו לנו ולעם היהודי חסר-הישע. כל עוד חבורת המטונפים הזאת לא תשלם על מעשיה בפני העמים שהתענו תחת שלטונה הברברי, לא ייכון שלטון הצדק בעולם."

דברים אלה מעניינים ביותר, לנוכח העובדה שכיום הדור הזה כועס יותר על הרוסים מאשר על הנאצים. כתבתי על כך במקום אחר.

מעבר לכך הנאצים חמסו את התוצרת החקלאית. פרסמו צווים מגבילים, כגון צו האוסר על נישואים ללא אישור מן השלטונות (וכמעט מעולם לא ניתן אישור כזה, בנימוק שהזיווג אינו עונה לקריטריונים של תוכנית השבחת הגזע הפולני) והכוח להפקיע את הילדים הלא חוקיים ולקחת אותם לבתי יתומים בגרמניה. אמהות רבות ניסו להתחבא עם התינוקות שלהן בכפר אחר, אולם הגסטאפו השתמש בכל האמצעים על מנת לאתר אותן ולהחרים את תינוקן. אלפי ילדים אבדו כך, ללא שוב ואיש אינו יודע מה עלה בגורלם. ההיסטוריון הפולני צ'סלב מדיאצ'יק מעריך כי בין 150 ל-200 אלף ילדים פולנים נחטפו והועברו לגרמניה, ועקבותיהם אבדו ללא שוב (עמ' 305).

קרסקי מסביר כי הפולנים פתחו שנאה תהומית לנאצים. מי שלא חי תחת השלטון הנאצי, לא יוכל בשום אופן לתפוס את עוצמת השנאה הזאת, אומר קרסקי, ויקשה עליו להבין כיצד נעלמו כלא היו, כל חוקי המוסר, מוסכמות החברה והסייגים שהיא מטילה על הדחפים שלנו. (עמ' 307). אחת הדוגמאות היא של יאן ממחוז פוזנן, פולקסודייטשה דובר גרמנית שהסתובב עם ניירות מזוייפים והוא היה מפיץ את מחלת הטיפוס בין גרמנים באמצעות פשפשים שגידל במיוחד למטרה זו (עמ' 308).

הקשריות

מבין הדמויות הראויות להערכה אצל קרסקי, הוא שומר מקום נכבד לקשריות, ומקדיש להן את פרק 25 בספרו. הקשרית היא האחראית לתקשורת בין חברי המחתרת. פעמים רבות חברי המחתרת לא נפגשו כלל, ואם נפגשו היה הדבר לאחר תיאום שבוצע בין הקשריות. אף אחד לא ידע היכן למצוא את קרסקי, למעט המשפחה הקרובה ביותר והקשרית שלו. הן היו למעשה חשופות מאוד לסכנה, מכיוון שהוא בדרך כלל לא נשא עליו ניירות מפלילים, ואלה גם לא היו בביתו. דווקא הקשרית היתה בסכנה גדולה ביותר. פרט לעובדה שהיא היתה חייבת להיות תמיד זמינה, פעמים רבות להחליף את מקום מגוריה, והיו עליה עוד הוראות מגבילות.

אנשים רבים ידעו פרטים מאוד מהותיים על חייה ולכן כל קשרית היתה נתונה בסכנה גדולה שמישהו מהם ייתפס וידבר. הן נשאו איתן רעל, שהיה עליהן לקחת אם רצו להינצל מעינויים. יש תיאור של עינויים נוראיים שעברו קשריות. הן הנשים שסבלו ביותר בכל שנות הכיבוש.

המבנה הפוליטי

· קרסקי מתאר ארבע תנועות שהותירו את החותם המשמעותי ביותר על התודעה הפולנית.

· בראש ובראשונה, התנועה הסוציאליסטית, שלה המסורת העשיה והרציפה ביותר של המאבק לעצמאות (עמ' 156). מנהיג הפועלים שלא נכנע לנאצים והימלר הורה להוציאו להורג. האידאולוגיה שלה – אמצעי הייצור צריכים להיות בידי הממשלה. תכנון וארגון של תחומי הכלכלה על ידי המדינה, חלוקת אדמות לאיכרים.

· התנועה הלאומית הדמוקרטית, שסיסמתה "הכל למען האומה" – נטועה במסורת ובחיי העם. חברים היו בה מכל חלקי העם. מבוססת על ערכי הקתוליות, האמינה בכלכלה חופשית, הגנה על זכויות האזרח. אמנם קרסקי מדבר עליה בהערכה רבה, אולם כאן יש לנו דוגמה של התעלמות מהרובד האנטישמי הקיצוני שהיה בתנועה זו.

· מפלגת האיכרים, שתפקידה היה קידום והענקת מודעות פוליטית לאיכרים, שהיוו כ-60% מהתושבים, בורים, אדישים פוליטית. הענקת זכויות לאיכרים וכו'.

· תנועת העבודה הנוצרית, תנועה דמוקרטית הנסמכת על עקרונות הדת הקתולית. מסורות היסטוריות של המדינה והאומה, ובין המדינה לבין הדת.

קרסקי טען, אף אחת מהמפלגות האלה לא יוצגה בממשלה שלפני המלחמה, מכיוון שלא השתתפו בבחירות של 1935, שלטענתן לא היו דמוקרטיות. המתרגם הוסיף כי קרסקי הגזים כאן, מכיוון שהמפלגות השתתפו, אולם כוחן האמיתי לא בא לידי ביטוי באותן בחירות.

כך או כך, ממשיך קרסקי, דווקא במחתרת, אבדן העצמאות השיב על כנה את הדמוקרטיה, ותנועות אלה קיבלו משנה כוח. ארבעתן ייצגו את רוב רובו של העם הפולני. אמנם היו תנועות נוספות, מהשמאל הקיצוני ועד הימין הקיצוני, ואף קומוניסטים, רובן בעלות אופי מקומי בלבד. (עמ' 159-160).

המבנה הארגוני של המדינה במחתרת

בפרק 19 מתאר קרסקי את המבנה הארגוני של אותה מדינה. הוא מסביר, כי עוד ב-1939 פעלו בפולין קבוצות מחתרת רבות מספור, שכל אחת ניסתה לפעול באופן עצמאי, אולם לא יעיל ואף מסוכן. בקיץ 1940 הם קיבלו את הידיעה המייאשת על נפילת צרפת שהביאה גם גל של מעצרים. האסונות שניחתו עליהם לימדו אותם שהם חייבים להתאחד ולפעול תחת ארגון מרכזי חזק אחד. רק ארגון כזה יוכל להשיג מימון, מסמכים מזוייפים, לוגיסטיקה ועוד.

המדינה חולקה לחמש זרועות עיקריות:

1. זרוע המימשל, שכללה את הנציג הארצי של הממשלה הגולה ואת נציגיה האזוריים. תחת סמכותם פעלו שתים עשרה מחלקות, ובראש כל מחלקה עמד מנהל שהיה נציגו של שר בממשלה בפולנית בלונדון. המשימה של הזרוע הזאת היתה לתחזק מימשל מחתרתי בפולין, עצמאי לחלוטין מהמימשל של הכיבוש. התעלמות מוחלטת מהכובש.

2. הזרוע הצבאית, ארמיה קאריובה, בראשה עמד המפקד העליון ותחתיו שרשרת פיקוד.

3. הפרלמנט – האסיפה הפוליטית. שימור הפעילות של המפלגות הגדולות.

4. ועד ההתנגדות האזרחית, שתפקידו לחזק ולבסס את מדיניות ההתנגדות לכיבוש. לטהר את פולין מבוגדים, כולל סמכויות שפיטה והוצאה להורג.

5. זרוע חמישית קיבלה אחריות וניהול של מרכזי פעולה מבודדים.

מדיניות חסרת פשרות כנגד הכובש הנאצי. העם היה נחוש בהתנגדותו לכיבוש. המחתרת הזהירה, שכל פולני שינהג אחרת, יחוסל מייד. במהלך המלחמה הבנו, אומר קרסקי (עמ' 283), ששאר העולם אינו מעריך את גודל הקרבנות שהם מקריבים ואת הסבל שהם סובלים. הם מבחינתם הרגישו שהם רותמים את כל כוחם למאמץ המלחמתי של בעלות הברית, אולם לא מקבלים את המגיע להם. כך בעת המלחמה, וכך גם בהסכמים שלאחר המלחמה. נותרה מרירות רבה בקרב הפולנים.

תפקידו של קרסקי

התפקיד שהוא קיבל הוא נציג הממשלה הגולה. הצלחת המשימה היתה תלויה באימוץ שני עקרונות (עמ' 160):

1. יהיה מה שיהיה, הפולנים לעולם לא ישתפו פעולה עם הנאצים. ואת הקוויזלינגים (כינוי גנאי למשתפי פעולה – בוגדים), יש לחסל בכל מחיר. בעמ' 255 קרסקי יתאר כיצד היה שותף לחיסולו של משת"פ פולקסדוייטשה בשם בול.

2. המדינה הפולנית תמשיך להתקיים באמצעות המימשל המחתרתי, בתיאום עם הממשלה הגולה. אגב, למי שתהה על החוק הפולני, הכיצד ניתן לדבר על המדינה הפולנית, או הממשלה הפולנית, כאשר היא לא היתה קיימת באותה תקופה – ואם כך מדוע לרשום את זה בחוק – כאן התשובה.

קרסקי מתאר שהוא קיבל במסגרת תפקידו את כל הסודות של המדינה, התכניות והפרטים החשובים ביותר הנוגעים לענייניה הפנימיים של המחתרת. ויתרה מזאת, כל מפלגה השביעה אותו לשמש שליח נאמן עבורה בממשלה הגולה. והוא אכן נשבע, שלעולם לא יעשה שימוש בידע שברשותו כנגד מפלגה אחרת, ולא לקדם את ענייניו האישיים. הוא רואה תפקיד זה כתפקיד המכובד ביותר שהוטל עליו מעודו. ולא בכדי.

נפילה בשבי

קרסקי מתאר בפרוטרוט את הפעמים בהן הוא חצה את הגבול, הקשיים האדירים בהליכה, בצורך להסתתר, להתמודד עם איתני הטבע, ובפעם השניה שחצה - את הירידה הקלה שהיתה לו בכוננות ובזהירות, בשלה נפל בשבי, במהלך דרכו בשליחותו. בשניה האחרונה לעיני הגרמנים הוא לקח את המיקרופילם שהיה מוסתר אצלו והשליך אותו לדלי מים.

הוא מתאר את החקירות והעינויים הפיזיים והנפשיים שחווה בגסטפו שהובילו אותו ממש לסף המוות, הותירו אותו בלי חלק מהשיניים ועם סימנים על הגוף. הוא הגיע לבית החולים, משם חולץ.

חיסול היהודים?

כידוע, התיאוריה השלטת היום הינה שעד האמצע השני של 1941 לא היתה כוונה של הנאצים לחסל את כל היהודים. בעמ' 194 מתאר קרסקי בחקירתו בשבי (יוני 1940), שיחה שהיתה לו עם קצין נאצי, שתיאר לו מה עומד לקרות: "בקרוב, הפיהרר יכתיב את תנאי השלום בלונדון. בעוד כמה שנים, הוא יכריז על הסדר החדש על מדרגות הבית הלבן בוושינגטון. השלום החדש יהיה שריר וקבוע.... אני יודע שהעולם כולו פוחד מאיתנו. זו טעות. אנחנו לא רוצים להרע לאיש. חוץ מאשר ליהודים, כמובן. להם לא יהיה מקום. הם יחוסלו. כך החליט הפיהרר...."

מריאן קוזיילבסקי – אחיו של יאן שהיה באושוויץ

הקשר הטוב ביותר של קרסקי מבין משפחתו, היה עם אחיו, מריאן. הוא ידע שיכול להיות איתו גלוי ומריאן ידע עליו הכל. מיתר האחים והמשפחה והמכרים קרסקי מתאר כיצד נאלץ להתחמק מהם על מנת שלא יעלה חשד וגם לא יסבך אותם.

בהערת שוליים בעמ' 294 מספרים על מריאן, שנשלח כבר בטרנספורט הראשון מוורשה לאושוויץ, ב-14.8.1940. הוא שוחרר במאי 1941 הודות למאמצים של אשתו ידוויגה, בת למשפחה גרמנית עתיקה שגרה זה דורי דורות בפולין. הוא היה מהראשונים שדיווחו למחתרת הפולנית של המתרחש במחנה אושוויץ 1.

סופו היה פחות ורוד. הוא נפצע קשה במרד של 1944, לאחר המלחמה נרדף אחרי השלטון הקומוניסטי, עזה את פולין בשנת 1946, היגר לצרפת ואח"כ לקנדה, שם רכש לו קרסקי חווה עבורו. ב-1960 הוא עבר לארה"ב, סירב לקבל סיוע מהממשלה האמריקאית, עבד כשומר לילה במוזיאון, והתאבד בשנת 1964.

רעב

בעמ' 297 מתאר קרסקי שהעוני היה חמור יותר מהסכנה של אנשי המחתרת. הנאצים יצרו בפולין במכוון מצב של רעב ותת תזונה. הם אסרו לייצא תוצרת חקלאית מן הכפרים לערים, וזאת על מנת שיוכלו להחרים אותה ביתר קלות. לתושבי הערים חולקו פנקסי מזון, ההקצבה היתה נמוכה מן המינימום הנדרש לקיום ולהחזקה של אדם במצב בריאות סביר, ואי אפשר היה לשרוד מבלי לקנות בשוק השחור. אולם האוכלוסיה לא יכלה לממן, מאידך רכישות מהשוק השחור, ואפילו המחתרת לא יכלה לארגן לאנשיה מימון לצורך רכישות בשוק השחור.

קרסקי מעיד שקיבל תקציב של 400 זלוטי בחודש, בעוד המינימום הנדרש היה 1000 זלוטי לצורך שמירה על רמת חיים מינימלית. המחיר של מצרכי היסוד ב-1941, היה גבוה פי שלושים מאשר לפני המלחמה ב-1939. קילו בשר מעושן היה גבוה פי ששים. העניים ביותר ניזונו מלחם שחור מעורב מנסורת. בכל שנת 1942 לא באו לפיו חמאה או סוכר. אף אחד לא הסתובב עם גרביים בקיץ. נעליים, לבנים ובגדים עלו הון.

יחד עם זאת הוא אומר שכיום הדברים נראים לו מזעזעים, אולם באותה תקופה, מכיוון שכולם היו באותו מצב, זה לא היה נראה כל כך נורא.

הגטו

קרסקי היה בראש ובראשונה שליח פולני. ורוב הספר שלו על הסיפור הפולני ולא היהודי. שני פרקים מוקדשים בספרו לנושא היהודי. האחד על גטו ורשה (פרק 29), בו הוא מתאר גם את המפגש גם זיגלבוים, והשני על איז'ביציה (פרק 30).

לא אפרט יותר מדי כאן, מכיוון שחשוב מאוד לקרוא את שני הפרקים, מבחינתנו אלה הפרקים החשובים ביותר בספר. אבל בקצרה:

לפני שקרסקי עזב את פולין, סודרו לו שתי פגישות עם שניים ממנהיגי ההתנגדות היהודית. מצידו של הבונד, היה זה ליאון פיינר. והיה אדם נוסף מהצד הציוני, ששמו לא ידוע (מעריכים שזה היה מנחם קירשנבאום). הם הכניסו אותו לגטו ורשה. מעולם, אומר קרסקי, לא קרה בהיסטוריה משהו שניתן להשוות אותו לאסונם של היהודים.

באותן פגישות, באוקטובר 1940, אמר להם קרסקי שהוא רוצה להיות השליח של העם היהודי להעביר את המסר. אבל מהו המסר, שאל אותם. הציוני הסביר לו את הקושי להעביר לעולם מה עושים להם שם. כיצד מכחידים אותם. הדבר בלתי נתפס. הם רצו שיבינו שהיהודים חסרי הגנה מול המכונה הנאצית. הם מבינים שהמחתרת הפולנית אינה מסוגלת לעצור את זה, והאחריות מונחת על כתפיהן של בעלות הברית. שלא יתעלמו. הם נפגשים איתו לאחר שכבר 300 אלף גורשו למוות. הם יודעים על כך ומספרים לו. הם מבקשים כל מיני פתרונות, לרבות אפילו לקנות את החיים של היהודים. קרסקי מזדעזע. שיתוף פעולה עם האוייב? לתת לו כסף? להחליף אזרחים בשבויי מלחמה שישובו לחזית להילחם? הכיצד? אבל הם משיבים לו – זה היטלר קובע כאן את העקרובות ואת האסטרטגיה, למה העולם מסכים לכך? למנהיגים היהודים – הם מבקשים, תמסור שהם חייבים להתדפק על הדלתות ולזעזע את הארץ עד היסוד. הם חייבים שיהיה להם את האומץ להקריב קרבנות שאף מנהיג לא הקריב עד כה. הם חייבים להשיג ערבות לכך שיצילו את העם היהודי. אולי אפילו לשבות שביתת רעב עד שיגוועו מול העולם, אולי זה יוציא את העולם מהאדישות. הם גם מגלים לו שגטו ורשה עומד להתקומם.

קטע אחד מתיאורו על הגטו (עמ' 379):

"האם יש עוד טעם לתאר את גטו ורשה, אחרי כל מה שסופר עליו מפי עדין מהימנים? האם זה היה בית קברות? לא, כי הגופות שבו התנועעו עדיין, ולא פעם נתקפו קדחתנות עזה. הן עדיין היו חיות, אולם חוץ מהעור, העיניים והקול, לא נותר שום דבר אנושי בדמויות האלה. מכל עבר היו רעב, סבל, צחנה נוראה של גופות נרקבות, בכי קורע לב של ילדים גוססים, זעקות ייאוש של עם שנלכד במאבק לא-שקול להחריד.

כשעברת את החומה נכנסת לעולם אחר, שונה לחלוטין מכל מה שיכולת לדמיין. לא היה כמעט מטר מרובע שלא היה בנוי. בעוד אנו מפלסים דרך בבוץ ובהריסות, התנועעו סביבנו צללים שהיו פעם גברים או נשים, מחפשים מישהו או משהו, בעיניים נוצצות מרעב.

הכל, גם האנשים וגם החפצים, נראה כמו נמצא בתנועה מתמדת. עברנו ליד איש זקן, שנשען על קיר ובהה בחלל בעיניים מזוגגות, ואף על פי שכמעט לא זז ממקומו – גם הוא נראה מונע בכוח מוזר, שכיווץ את גופו לסירוגין....

פה ושם נתקלנו בגופות מוטלות על הארץ.

למה הגופות מושלכות כך, שאלתי את המדריך שלי, ולמה הן עירומות?

כשיהודי מת, ענה, משפחתו מפשיטה אותו מבגדיו ומשליכה את הגופה ברחוב. אחרת צריך לשלם לגרמנים מס כדי לקבור אותו. והמחיר כל כך גבוה, שאף אחד כאן לא יכול לעמוד בו. חוץ מזה, כך אפשר להשתמש בבגדים שלו. כאן כל סמרטוט הוא בעל ערך....

אני לא רואה זקנים, אמרתי...

אין יותר זקנים! כולם נלקחו לטרבלינקה. "

בהמשך הוא מתאר נוער גרמני יורה על מנת לצלוף להנאתו ביהודים.

הפגישה עם זיגלבוים

בהמשך הפרק מתאר קרסקי את פגישתו עם שמואל זיגלבוים, בתאריך 2.12.1942 בלונדון. את הטירוף של זיגלבוים. רצונו לשמוע כל דבר, כל פרט, כל מה שהוא ראה. בסוף התיאור הוא מספר לו שביקשו שהמנהיגים יעשו הכל, שיילכו לכל המשרדים והלשכות באנגליה ואמריקה, שלא יעזבו עד שלא יקבלו ערבויות לפעולה כנגד הנאצים.

הנצחת זיגלבוים, מסלול הגבורה בוורשה

זיגלבוים זינק כנשוך נחש (עמ' 386) - "אי אפשר. זה פשוט בלתי אפשרי. אתה יודע מה יקרה. הם פשוט ישלחו שני שוטרים, שיגרור אותי ויאשפזו אותי במוסד."

קרסקי מתאר כי בסוף הפגישה הוא היה מותש לחלוטין, אבל זיגלבוים היה עוד יותר מותש. הוא סיים את הפגישה באומרו לקרסקי: "אעשה כל מה שאוכל כדי לעזור להם. כל מה שאוכל. אעשה כל מה שהם מבקשים. אתה מאמין לי, נכון?"

קרסקי היה כבר מותש לחלוטין, ולכן הוא ענה לו בצורה קורקטית, קרירה וקצרת רוח – "מובן שאני מאמין לך. אני בטוח שתעשה כל מה שאתה יכול וכל מה שהם מבקשים. באמת, הרי כולנו מנסים לעשות כמיטב יכולתנו." בראיה לאחור הוא חשב אז, בזמן אמת, שזיגלבוים התרברב בפניו. לכן, אולי בגלל העייפות שלו, פיזית ונפשית, הוא לא היה מספיק אדיב/אמפתי לצערו. קרסקי פשוט העביר את המסר והלך.

קרסקי אומר שבחלוף כמה חודשים הוא כמעט שכח את זיגלבוים, עד ל-13.5.43, עת התקשרו לומר לו שהוא התאבד. הדבר העביר זו גל של עצב ותחושת אשמה. הוא הרגיש שמסר לזיגלבוים גזר דין מוות, גם אם היה רק השליח. הוא התייסר על כך שנעשה ציני ואטום, ולא האמין שזיגלבוים יכול להגיע לרמה כזאת של הקרבה אישית. בימים שלאחר מכן הוא הכריח את עצמו לעבוד כפליים, על מנת להימנע מהמחשבות הטורדניות האלה. מאז זיגלבוים כבר לא נשכח ממנו. סיום קשה וכואב לסיפור הזה.

התחנה האחרונה

פרק 30, אחד המרתקים ביותר בספר, מתאר את ניסיונו המדהים של קרסקי לחדור לתוך מחנה בלז'ץ, ניסיון שלא צלח, מכיוון שהוא לא חדר לבלז'ץ, אלא לאיז'ביצה, עת התחפש לחייל אוקראיני. שם הוא פוגש בנוהל ההעמסה של יהודים לרכבות, לקראת הגירוש. חובה לקרוא את כל הפרק. אתן כאן ממש נגיעות.

"האוויר התמלא צחנה נוראה. התקרבנו למחנה..... היינו במרחק מאות מטרים ספורים מהמחנה, ושוב קטעו את השיחה שלנו צעקות ויריות. היה נדמה לי שאני מריח צחנה מחליאה של צואה בשר נרקב. אולי היתה זו אשליה.... (עמ' 395)

עברנו ליד איש זקן. הוא ישב על הארץ עירום לגמרי, והתנדנד קדימה ואחורה. עיניו ברקו והוא לא חדל למצמץ. איש לא התייחס אליו. לצידו היה מוטל ילד, לבוש בלויי סחבות. הוא פרכס ורעד והסתכל סביבו בבעתה כמו ארנבת ניצודה. גוש היהודים רעד, רטט, זז אנה ואנה כאחוז עווית של שיגעון. הם נופפו בידיהם, צרחו, התווכחו, ירקו אלה על אלה, קיללו. הרעב, הצמא, האימה והתשישות הטריפו עליהם את דעתם. שמעתי שהשאירו אותם במחנה שלושה או ארבעה ימים בלי טיפת מים או חתיכת לחם (עמ' 397).

אין שום דרך לתאר את הזוועה שנגלתה לעיני. באוויר עמדה צחנה בלתי נסבלת של צואה, לכלוך ורקבון. וכדי להגיע למקום התצפית, היה צריך לעבור את כל המחנה. זה היה קשה מנשוא. נאלצנו לדרוך על הגופות שנערמו בדרכנו. האוקראיני, שהיה רגיל להסתובב כך, עבר דרך ההמון בקלות. בכל פעם שדרכתי על גופה נתקפתי בחילה, עצרתי במקום, והמדריך שלי זירז אותי להמשיך הלאה. (עמ' 397-398).

בהמשך מתאר קרסקי כיצד העלו את היהודים על הרכבות. שני שוטרים גרמנים ירו לתוך ההמון וצרחו "מהר יהודים!" וכולם ניסו לפרוץ קדימה, שלא יירו בהם, ומיהרו לתוך הרכבות. הוא ראה כיצד בקרון שבו על פי התקנות הצבאיות ניתן להכניס שמונה סוסים או ארבעים אנשים, נדחקו בין 120 ל-130 איש. והמשיכו לדחוס אותם ביריות אקדח. דעתם של המסכנים נטרפה עליהם מרוב אימה, אומר קרסקי, הם טיפסו על הראשים ועל הכתפיים של אלה שכבר היו בפנים, אוחזים אותם בשיער, בבגדים, בצוואר, שוברים להם את העצמות, ואלה זעקו בטירוף. וכאשר לא היה מקום להכניס אפילו סיכה, כך אומר קרסקי, משכו השומרים את הדלתות ונעלו בבריחי ברזל את מטען הבשר האנושי המדמם (עמ' 399-400).

"אבל גם זה עוד היה רחוק מסיום. אני יודע שרבים לא יאמינו לי, יחשבו שאני מגזים או ממציא. אבל אני נשבע שראיתי את הדברים שאני מתאר. אין לי הוכחות, אין לי תצלומים, אך כל מה שאני אומר הוא האמת לאמיתה.

ריצפת הקרונות כוסתה מראש בשכבה עבה של אבקה לבנה – זה היה סיד חי. כולם יודעים מה קורה כששופכים מים על סיד. התערובת מבעבעת ומפיצה חום עז. הגרמנים השתמשו בסיד למטרה כפולה: חסכנות ואכזריות. הבשר הלח שנוגע בסיד, מתייבש במהירות ונשרף. אלה שבתוך הקרונות נועדו להישרך לאיטם עד העצם. וכך תתגשם הבטחתו של הימלר, שהכריז בוורשה ב-1942 כי"בהתאם לרצון הפיהרר, היהודים ימותו בייסורים". נוסף על כך, הסיד ימנע מהגופות להירקב ולהפיץ מחלות מידבקות. התהליך היה פשוט, יעיל וזול.

נדרשו שלוש שעות כדי למלא את הרכבת עד תום. כשנחתם הקרון האחרון, כבר שקעה השמש. לפי החישוב שלי, היה זה הקרון הארבעים ושישה...." (עמ' 400).

קרסקי חשב באותו הזמן, כי זו הדרך להשמדת היהודים. כי הרכבת נוסעת שלושה עד ארבעה ימים, ואז היא עוצרת בשדות, ואז מביאים יהודים צעירים המוציאים את הגופות וקוברים אותם תחת שמירה הדוק. (עמ' 401). כאמור, הוא לא שמע אז על טכניקת הגז, המהירה בהרבה.

קרסקי מתאר כיצד יצא מהמחנה, חזר לנקודת המוצא ושם התמוטט. היה חייב לישון כדי לעכל את המראות הנוראיים. הוא הקיא ללא הפסקה, עד שהקיא דם. המראות האלה ירדפו אותו עד סוף חייו, כך הצהיר בספרו.

אפילוג

פסלי הנצחה לקרסקי מפוזרים בכמה מקומות בפולין

בסוף הספר מתאר קרסקי את מילוי שליחותו, העברת המסר וכתיבת הספר.

בסוף הספר יש נספח חשוב של המתרגם, המתאר בקצרה את חייו של קרסקי, עד קבלת אזרחות הכבוד של מדינת ישראל.

הבלוג של עו"ד ד"ר שי שגב

יום ראשון, 11 בנובמבר 2018

יאן קרסקי, השליח שניסה למנוע את השואה - ספרו ועדותו