הנדל"ן הראשון שאברהם אבינו קונה, הוא רק בגיל 137 - "אחוזת קבר" לאשתו.
"אחוזה" - מכיוון שלא רק האדם נאחז באדמה כמשענת, אלא שהאדמה היא האוחזת באדם ומשעבדת אותו - לעובדה, לשומרה, לשפץ, לתחזק, ולהגן - מרבה נכסים מרבה דאגה. כמו קין שהיה "עובד אדמה", עבד של האדמה ולא האדון שלה.
אברהם אבינו מעולם לא שיעבד את עצמו לאדמה, ולא ביקש לרכוש אדמה, אלא היה הולך הלוך ונסוע, חופשי ומאושר. והקב"ה גם הבטיח לו, שהיכן שידרוך, יהיה ביתו. ככל שיהיה נייד יותר, משוחרר יותר, יהיה עשיר יותר.
רק כאשר נפטרה אשתו הוא נאלץ לראשונה לרכוש מקום של קבע. שיכבול אותו לאדמה. וכפי הסיפור, הוא לא היה צריך להתאמץ, ואף לא לשלם, היה זה הכבוד של בני חת, שנשיא האלוקים ייאחז דווקא בשטחם. וכאן לימד אותנו אברהם שיעור נוסף - לא להיות חייב שקל לאף אחד, אלא שילם מחיר מלא, למרות שיכול היה לקבל את האדמה בחינם.
לימים שכחו ילדיו את המסר הזה. במצרים כתוב שבני ישראל פרו ורבו ונאחזו באדמה, ואז למעשה שיעבדו עצמם אליה, וקל היה לשעבד אותם למצרים. והתופעה חזרה על עצמה בהיסטוריה שוב ושוב.
בדרך כלל לא ניתנה אפשרות ליהודים להיאחז באדמה, וכך הם נותרו גמישים וניידים. אבל ברגע שניתנה להם אפשרות לעשות כן, הם שיעבדו עצמם לאדמה (או לדירות מגורים, רעועות ככל שהיו), ולא עזבו אותה גם כאשר רצחו וטבחו בהם (ואף חזרו אליהן כאשר שככו הפוגרומים). וזו דוגמה נוספת למצב שבו דווקא הצמצום והקושי הוא שהגן על חיוניות העם ואפשרות הישרדותו.
