43 שנה לא ידעתי לצייר. אילו הייתם אומרים לי שאתחיל לצייר, הייתי צוחק מעצמי. לפני שנה התחלתי לצייר. אינני מחזיק מעצמי אפילו צייר קטן, אבל העיקר שאני נהנה ממה שאני עושה, וממה שהדבר הזה עושה לי.
לכל ציור אני מתאים שם ושיר.
את הציורים שלי אני מעלה לבלוג, לפייס ולפליקר.
אחד הציורים הראשונים שלי היה תרכובת של צבעי אקריל ורישום בעט. קראתי לו "ספונה בחדרה". ובאנגלית: IN HER ROOM.
* * *
לפני כחודשיים פנה אלי מוציא לאור מקנדה, ואמר לי שהוא מבקש להשתמש בציור שלי לצורך ספר שהוא מוציא לאור לתלמידים. הוא מצא אותו בפליקר. אל תשאלו אותי איך, ומה חיפש, אבל בכל מקרה הוא מצא. הוא סיפר לי שמדובר במחזה לבני נוער. הסכמתי. ביקשתי שישלח אלי 2 ספרים, וכך עשה.
היום קיבלתי את הספרים וגם מכתב תודה.
בין היתר נכתבו:
"אני רוצה להודות לך שהרשית לנו להשתמש בציור שלך כעטיפה של הספר one voice.
חיפשנו דמות שתעביר את תחושת הבדידות שאנשים חשים לעתים קרובות כאשר הם באמצע בין אנשים רבים, וכן את התחושה שלמרות הבדידות הזאת יש תקוה, לא ייאוש. [הערה שלי - הדברים האלה בדיוק מופיעים בשיר שחיברתי לציור הזה, ותרגמתי אותו גם לאנגלית].
והוא ממשיך: "הציור שלך, IN HER ROOM, מעביר את שני המסרים האלה, באמצעות תמונה מרכזית מרשימה, ובאמצעות סדרה של צבעים מסביב העוטפים אותה. ובתמצית, זוהי תרכובת משלימה ודינמית, המתאימה בדיוק למחזה ולספר.
בכבוד רב...."
וכתמיד תמיד, תודה לרחל גרסטמן, האמנית, המורה, שיודעת היטב כיצד ללמד, להוביל, לחזק, לייעץ, להעצים, ובכל בכישרון מחונן ובאהבה גדולה.
