אנו נמצאים לקראת סוף ספר במדבר, ועיון בספר זה מעלה בצורה ברורה את התובנה, שקורות בני ישראל במדבר, שזורים בסיפורים רבים האופפים את נושא הדיבור. ולא בכדי המילה "במדבר" או "מדבר" הינה מאותו שורש של המילה דיבור. פרשה אחרי פרשה אנו קוראים תפקידים שונים של הדיבור, וכמובן שיא השיאים בפרשה הזאת, פרשת מטות.
אז מה היה לנו על הדיבור בפרשות של ספר במדבר?
הדיבור מנהל את העולם
בפרשה הראשונה, פרשת במדבר, מצווה משה "לפקוד" - לספור את בני ישראל. הדיבור היא כלי השרת של המפקד, המנהל את פקודיו. הדיבור הוא הכלי שלנו להפעיל או לדכא אנשים מלפעול. לא בכדי, ספירת ה"מלכות" הינה הספירה המתייחסת לפה, אולם אין כאן מקום להאריך בעניין זה.
הדיבור כברכה והעצמה
הפרשה השניה, פרשת נשוא, מביאה לנו את כוחו של הדיבור לברך ולהעצים אנשים, לחזק אותם, לרומם אותם ולתת להם כוחות. פרשת נשוא מתחילה בציווי למשה: "נשוא את ראש בני גרשון" - משה מצווה לחזק ולרומם את בני גרשון, למרות שתפקידם היה הנחות יותר במלאכת המשכן. בהמשך הפרשה מצווים אהרון הכהן ובניו לברך את בני ישראל בברכת הכהנים המפורסמת.
הדיבור הרע, המחליש
בפרשה השלישית, בהעלותך אנו עדין לסדרה של דיבורים מחלישים. אנו קוראים על סיפור "לשון הרע" - "ותדבר מרים במשה..." ועל חטא המתאוננים, אותם אנשים שהיו מלאים תלונות - אף להתאונן ולהתלונן היא צורת דיבור, אולם צורה שלילית, הטוענת את האוויר באנרגיות שליליות.
הדיבור ככלי להעביר מסר / נבואות / תקשור
בפרשה השלישית אנו קוראים גם על אלדד ומידד, אנשים שנשארו במחנה ונחה עלינם רוח הנבואה והתנבאו שמשה רבינו לא מכניס את בני ישראל לארץ הקודש. הנבואה הינה שילוב של עצם התיקשור עם כוחות רוחניים גבוהים, אולם היא חייבת לצאת החוצה ולהביא את עצמה לידי ביטוי, והדבר בא באמצעות הנבואה.
הדיבור כאמצעי הפחדה
הפרשה הרביעית עוסקת בסיפורם של המרגלים, שהלכו לתור את ארץ ישראל, וכאשר חזרו סיפרו כמה הארץ חלשה, ריפו את כוחו של העם, שלא רצה להיכנס אליה ולחזור מצרים, והמשיכו להסתובב באוהלים ולבכות כל אותו הלילה. הבכי של המרגלים גרם לריפוי עוצמתו הרוחנית של העם, להפחדה ולייאוש. על כן בא עונשם של בני ישראל, שיסתובבו במדבר 40 שנה ורק בניהם, שיגדלו באווירה בטוחה ואמיצה, ייכנסו לארץ ישראל. לעומת המרגלים מספרים על כלב בן יפונה, אשר לא חשש ועלה על הבימה וניסה לעודד את העם, אולם כוח ההפחדה בדרך כלל חזק יותר מכוח העידוד...
הדיבור כאמצעי מסכסך ומפריד
הפרשה החמישית עוסקת בקורח, שקינא בהצלחתו של משה והוא מתחיל להתפלפל איתו ולמשוך אחריו אנשים רק בכוח הדיבור. הוא מושך אחריו חלקים נכבדים ביותר מהעם, 250 נשיאים מכובדים. קורח מקבל גיבוי משני סכסכנים מקצועיים בשם דתן ואבירם. כעונש על מעשה קורח עושה הקב"ה נס מיוחד, האדמה פותחת את פיה, ובולעת את קורח.
השיעור הראשון שהתנ"ך מלמד אותנו הוא מהסיפור עם חוה והנחש - הנחש מסית ומדיח את האישה לאכול מפרי עץ הדעת, ולכן הקב"ה מעניש אותו מבלי לשמוע את טענותיו - ועל כך אומרים חז"ל - שמי שהוא מסית ומדיח, לא נותנים לו פתחון פה כלל ולא משנה איזו טענה תהיה לו על מנת להצדיק את עצמו.
אדם נתפס על דיבורו
באותה פרשה, כאשר משה שולח שליחים לדתן ולאבירם, שהיו הגורם המסכסך, ומנסה לדבר על ליבם שיירגעו ויפסיקו לעורר מחלוקת, הוא קורא להם ומבקש שיבואו אליו. והם עונים: "לא נעלה" ועל כך אומרים חז"ל שאדם נתפס על דיבורו ולמעשה הם גזרו את עונשם - שהם גם ירדו לאדמה ונבלעו בא, ולעולם לא יעלו ממנה, גם לא בעת תחיית המתים לא תהיה חנינה ולא מחילה על דבריהם.
הדיבור ככלי רוחני חיובי - השירה / התפילה
הפרשה השישית, פרשת חוקת, מלמדת אותנו על כוחו העצום של הדיבור לרומם את האדם מבחינה רוחנית ובכך להשפיע שפע גשמי על עצמו [החיבור בין הגשמי לרוחני]. מסופר על בני ישראל שהיו שרים שיר מיוחד לבארה של מרים, ואז המים היו עולים לקראתם. השירה היתה אמצעי של תפילה וחיבור לבורא, רוממות הרוח, שמחה, התעוררות רוחנית, והמים, המסמלים את השפע הגשמי היו עולים אז לקראתם. כאשר מרים נפטרה, המים פסקו מלעלות. הקב"ה קורא למשה ומבקש ממנו להתפלל - ולדבר מול הסלע. אולם משה טועה ומכה בסלע במקום לדבר אליו ובכך מחמיץ את השיעור הגדול שיכול היה ללמד את הדור הצעיר שייכנס לארץ ישראל. עונשו של משה יהיה - שהוא יישאר למות במדבר.
הדיבור ככלי רוחני שלילי - הקללה
הפרשה השביעית, היא פרשת בלק, עוסקת בנסיונותיו של בלק מלך מואב לקלל את עם ישראל. הקללה גם היא סוג של דיבור. משמעותה, הפניית אנרגיות שליליות ופסולות לעברו של אדם. כאשר אותו אדם שומע את הקללה ודאי שהדבר מחליש, או מרגיז, ומפריע לו, אולם הקללה פועלת, גם כאשר האדם אינו שומע. על כן אחד האיסורים בתורה הוא "לא תקלל חרש" - קרי, אפילו אם הוא לא שומע, ולא רק כדי שלא נרגיל את לשוננו לדבר מלים לא יפות, אלא מכיוון שלקללה כוח אנרגטי שלילי משלה. בלק פונה למקלל הבכיר מכולם, הוא בלעם. בלעם מנסה לקלל את עם ישראל, אולם הקב"ה לא מאפשר לו לקלל, ובמקום קללות יוצאות לו ברכות.
אחד הסיפורים הקטנים בפרה הוא על ריב קטן בין בלעם לאתון שלו שנעשה נס ופותחת את פיה ומדברת איתו בלשון בני אדם וכל זאת על מנת להראות לו מי שולט על הדיבור [הקב"ה], שברגע שבחר לקלל את ישראל, כוח הדיבור ניטל ממנו והקב"ה הוא שדיבר מגרונו. אמנם במקרים רגילים יש לאדם חופש בחירה מה יאמר ומה לא, והוא נתפס על דיבורו; וכפי שראינו לעתים חורץ את גורלו בדבריו הוא.
הדיבור ככלי ייעוץ
בסוף פרשה זו ובתחילת הפרשה הבאה אנו קוראים על סיפורו של פנחס. סיפורו של פנחס מתחיל בכשלונם של בלק ובלעם לקלל את עם ישראל. לפני שבלעם חוזר למקומו, הוא מייעץ לבלק כיצד להפיל את עם ישראל בעבירה של עבודה זרה. הייעוץ הוא סוג של דיבור, שיכול לחזק ויכול לדחוף את האדם לביצוע פעולות שלא חשב או לא היה לו האומץ לבצען קודם לכן.
הדיבור ככלי הפיתוי
על פי עצתו של בלעם, בנות מואב מקימות אוהלים ליד שטח ישראל וקוראות לישראלים להיכנס לאהלים. שם הם משלימות את הפיתוי באמצעים מיניים וגורמות להם לעבוד אלילים. הפיתוי מצליח מאוד ואנו למדים על כוחו ועל הנזק הרב שנגרם לעם ישראל כתוצאה מכך והמגיפה שפורצת בעם.
הדיבור ככלי לבירור / וליצירת השינוי
פרשת פנחס מביאה פן נוסף של הדיבור, ולא רק כאן אלא גם במקומות רבים אחרים, הדיבור הוא כלי התקשורת העיקרי שלנו - הוא מאפשר לנו לפנות לאחר, להביע את עצמנו, לבקש ובכך לעורר את השינוי. בפרשה זו באות בנותיו של צלפחד, ומבקשות ממשה נחלה. על פי התורה, הנחלה ניתנת לבנים. ואילו לצלפחד היו רק בנות, והיה קיים חשש שמשפחתו לא תקבל נחלה. אמנם, בנות צלפחד יתחתנו עם אחרים ותהיה להם נחלה מכוח הנישואים, אולם הן לא רצו ששמו של אביהם המנוח והנחלה שהיה זכאי לה, כהנצחת שמו, תימחק. הן קרבות למשה, מביעות את חששן ומבקשות ממנו לפעול. משה פונה לקב"ה וזה פורט בפניו את דיני הירושה, לפיהם אם אדם מת ואין לו בנים, בנותיו תירשנה אותו.
דוגמה נוספת לכך מצאנו בפרשה השלישית. בפרשה זו נצטוו בני ישראל להקריב את קרבן הפסח במועדו. ומי שאינו יכול להקריב, מפסיד. כאשר שומעים את זה 4 אנשים שהיו טמאים לנפש אדם - ומדוע מכיוון שהיו עסוקים במצווה של קבורת המת, ונטמאו ולא יכלו להקריב את קרבן הפסח - הם לא השלימו עם העובדה שלא יקיימו את המצווה ולא יהיו חלק מהציבור. בזכותם נקבע חג נוסף, הנקרא פסח שני, בדיוק חודש לאחר חג הפסח הראשון - המלמד אותנו את היכולת לתקן ועל כוחה של הזדמנות שניה - אם נדרוש אותה.
העצמה חיזוק ויצירת ביטחון
בפרשה זו הקב"ה שוב אומר כי הוא צריך להתכונן להיאסף אל עמיו. משה רבינו מבקש מהקב"ה שימנה מנהיג אחר במקומו. למרות שמשה מאוד מעוניין שבניו ימשיכו את דרכו, הקב"ה בחר דווקא ביהושע משרתו. הקב"ה מבקש ממשה שיקח את יהושע בדברים - קרי שמשה ישכנע את יהושע, במלים טובות ומחזקות, עד כמה התפקיד הזה חשוב, ועד כמה יהושע נולד בשבילו ועד כמה הוא מוכן לתפקיד זה. כל זאת מכיוון שיהושע כלל לא ראה את עצמו כמנהיג, וודאי שלא העלה על דעתו להחליף את משה, לא בזמן זה ולא בכל זמן אחר. אלמלא שיחות החיזוק והעידוד של משה, יהושע לא היה מסכים ליטול את התפקיד.
ובהמשך לפרשת הראשונה - בין היתר הגדרת המנהיג היא ש"על פיו" יישק דבר, או בלשון התורה: "על פיו יצאו, ועל פיו יבואו". המנהיג יוכל להתייעץ עם הכהן "ושאל" - הדיבור הוא כלי השאלה, והבקשה והבירור, ויוכל לשאול את הכהן במקרה הצורך, על מנת שהכהן יברר את השאלה בכלים הרוחניים שיש לו.
הדיבור המחייב - וסיכום
הפרשה הנוכחית פרשת מטות, מסיימת בשני עניינים מרכזיים.
הראשון הוא למעשה סיכום שאפשר להבין אותו, אך ורק על רקע הדברים שאמרנו לעיל - עד כמה הדיבור חזק, כמה יש בכוחו לרומם, וכמה יש בכוחו להחליש. והתורה פותחת בדיני הנדרים ומזהירה - שאם אדם מתחייב לעשות משהו, לא יחלל את דיבורו, מכיוון שלמילה של אדם, להתחייבות ולהבטחה שלו יש כוח חזק ביותר, עד כדי כך שצריך להתייחס לפה שלנו ככלי קדוש.
זה בדיוק כמו שנותנים לאדם רובה ביד, או כלי רכב - שיש בכוחו לחולל נפלאות, אולם יש בכוחו גם להרוס, ועל כן יש להתייחס אליו בזהירות מרבית. המילה "קדוש" מציינת משהו נפרד - את הנשק יש לשמור בנפרד מכלים אחרים. לרכב ולנהיגה בו יש להתייחס אחרת מכלים אחרים - כי שני אלה כלי משחית. וכך גם הפה - יש להתייחס אליו כקדוש וברצינות לכל מילה שיוצאת ממנו. יתרה מזאת, התורה מסבירה, כי הדיבור יוצר דבר. כאשר אמרנו משהו, כאשר התחייבנו, יצרנו איזו מציאות מסויימת בעצם הדיבור שלנו. המציאות הזאת מחפשת הגשמה. ואם לא תתגשם, ישולם מחיר. לדוגמה - כאשר התחייבנו למישהו שנגיע לבקר אותו ביום מסוים, יצרנו מציאות של ביקור. האדם מתכונן לכך, מציאותו משתנה. אם לא נגיע לביקור, או אפילו לא נגיע בזמן נוצרות אנרגיות שליליות שיידרשו את התמורה שלהן - בצורה של כעס, נקמה, וכדומה.
ואת העוצמה של הדברים האלה, כאמור, אנו יכולים להבין רק בעקבות כל הסיפורים הקודמים, המראים לנו עד כמה חזק כוחו של הדיבור, לרומם, להפיל, לחזק, לברך, לקלל, לדחוף לפעולה, לפתות או לגרום לאדם חולשה ומניעות מפעולה.
חשיבות בהירותו של הדיבור ובהירותה של התקשורת
הסיפור השני בפרשה אף הוא סיפור מסכם - ובו בני ראובן ובני גד באים למשה ומבקשים ממנו לא להיכנס לארץ ישראל מכיוון שהמקנה שלהם גדול ולא יהיה להם מקום בארץ. משה מאוד כועס עליהם, הוא חושב שהם מהווים שידור חוזר לסיפור המרגלים. משה מוכיח אותם קשות ואף מזכיר להם איזה נזק גרמו המרגלים. אולם הם חוזרים ומבהירים כי לא לכך היתה כוונתם, והם אפילו מציעים את עצמם כחיילים שילכו בראש המחנה, והם יסייעו לחברים שלהם לכבוש את ארץ ישראל ורק לאחר מכן יחזרו למחנה שלהם. לאחר הבהרה זו משה נרגע, ומוסיף להם תנאי - המכונה על ידי חז"ל - "תנאי בני ראובן ובני גד" - על מנת שהדברים יהיו ברורים - אם תצאו לפני בני ישראל כחלוצים למלחמה, אז תוכלו להישאר כאן ולבנות את עתידכם, ואם לא, לא תוכלו. הם כורתים הסכם ברור ואז הרוחות נרגעות.
אגב, בספר יהושע מסופר שהם מקיימים את הבטחתם ואף יותר מכך - אולם אז ממשיך הסיפור - לאחר שהם מסיימים ונפרדים לשלום, הם מקימים על דעת עצמם, מצבה על הגבול, על מנת לסמל שהם עדיין יהודים וחלק מעם ישראל. אולם מכיון שהדבר לא היה מתואם, בני ישראל חוששים שיש כאן ניסיון לעבודה זרה, ורוצים לצאת למלחמה. דווקא יהושע הוא שמלמד אותם פרק בתקשורת, הוא פונה קודם כל בדיבור לבני ראובן ובני גד ולאחר שמבין את כוונתם הם כורתים שוב ברית, ומלחמת אחים נמנעת ברגע האחרון.
פעמיים אנו רואים שדיבור לא מתואם ולא ברור מצד בני גד יוצר סכסוך, ומנגד את הסבלנות של משה ושל יהושע שמבהירה דברים על דיוקם ומונעת אותו.
הוא שאמרנו - חיים ומוות ביד הלשון!
