אחד השירים המצליחים של ליידי גאגא - הוא בשם זה - "ככה נולדתי". בשיר זה היא מספרת שכשהיא היתה ילדה קטנה אמא שלה סיפרה לה שכולנו נולדנו כוכבים, ואין מה להתבייש ואין מה להצטער במי שהיננו ומי שאנחנו. במלים אחרות - לא משנה עד כמה אתה "דפוק" בעיני אחרים - וגם אם זה נכון, ואתה שונה מהנורמה, תתגאה בזה, קבל את עצמך, כי אתה מלך.
הדור שלנו הוא דור האינדיבידואליזם. דור שבו האדם הוא במרכז. המסר הזה כובש את העולם. זכויות הפרט, ההגנה שהפרט צריך לקבל מפני השלטון וכל הכרוך בה. המסר הזה כובש גם את המקום של לכבד את השונה, המוזר והביזאר [סובלנות] – יש לכבד כל אדם שנולד בצלם. אם הוא נולד עם "דפקט" [או מה שנראה בעינינו ככזה] האם אנחנו צריכים להיות במקום הבורא, ולתת ציונים? במסגרת זאת יש לאפשר לכל אדם חיים במסגרת אמונתו, דעותיו והשקפתו. יש לאפשר לאדם להביע את עצמו [חופש הביטוי], לחבור לאנשים שיש לו איתם בסיס משותף על מנת שינהלו אורח חיים המתאים להם.
בירחון פסיכולוגיה שקראתי לאחרונה מסתמנת גישה הרבה יותר קיצונית, והיא החיבה והאהדה לקיצונים ולמוזרים - מחפשים את הסיפורים שלהם; מרגש לשמוע עד כמה אנשים שונים ומוזרים, ויוצר אהדה שהם מצליחים לחיות עם עצמם, "לצאת מהארון" [בכל המובנים] ולאהוב את עצמם, ללכת עם הלב שלהם וכו' - הם הופכים לסמל של האינדיבידואליזם. כמובן שאין באמור לעיל ולהלן להביע שום דעה על שום סוג של שונות או משהו שנחשב או היה נחשב בעבר כסטייה מנורמה.
בירחון פסיכולוגיה שקראתי לאחרונה מסתמנת גישה הרבה יותר קיצונית, והיא החיבה והאהדה לקיצונים ולמוזרים - מחפשים את הסיפורים שלהם; מרגש לשמוע עד כמה אנשים שונים ומוזרים, ויוצר אהדה שהם מצליחים לחיות עם עצמם, "לצאת מהארון" [בכל המובנים] ולאהוב את עצמם, ללכת עם הלב שלהם וכו' - הם הופכים לסמל של האינדיבידואליזם. כמובן שאין באמור לעיל ולהלן להביע שום דעה על שום סוג של שונות או משהו שנחשב או היה נחשב בעבר כסטייה מנורמה.
המסר הזה מבוסס היטב ביהדות – ואהבת לרעך כמוך [ויקרא יט יח] – זהו כידוע, כלל גדול בתורה; אהבת הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים [שם, לד]; חביב אדם שנברא בצלם – חיבה יתרה נודעת לו, שנברא בצלם [אבות ג, יד], שבעים פנים לתורה, כל היחס לחילונים מבוסס על "תינוק שנשבה" וכו'.
ידוע הסיפור של רבי אלעזר בנו של רשב"י, שהיה מהלך בדרך והיה רכוב על החמור, ומטייל על שפת הנהר. ושמח שמחה גדולה, והייתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?! אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני "כמה מכוער כלי זה שעשית". כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי! אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו: "כמה מכוער כלי זה שעשית". היה מטייל אחריו, עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי! אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי? אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי - אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו: מפני מה? אמר להם: כך וכך עשה לי. אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: 'לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז'. (תענית כ ע"א)
סיפור זה טעון לימוד, אולם המסר העיקרי שבו, ברור ביותר. וחז"ל הפליגו כמה צריך להיזהר בכבוד הבריות, ואף הדריכו אותנו מה יש לעשות כאשר אנו רואים אדם שונה ומוזר: אם הוא נושא פגם מולד יש לברך [את הקב"ה] "ברוך משנה הבריות" ואם מדובר בפגם שלאחר לידתו יש לברך [שוב, את הקב"ה] דיין האמת, שאין לנו השגה או ערעור או הרהור אחר מידותיו של הקב"ה ועל דרך הנהגתו את העולם, ולא כיצד בחר לחלק בין הבריות את היופי, העושר, החכמה ואפילו לא את המזל, ואפילו אם לקח מישהו אחד תשעה קבין של יופי גבורה ועושר, והאחר לקח כוס מלאה של ייסורים וחיי סבל – אין אנו מהרהרים אחר מידותיו ואף מברכים אותו. וכמובן שאנו סבורים שאין "להאשים" את האדם על פגמים, שוני וכו' ויש לקבל אותו כפי שהוא.
הגישה הזאת, ככל שהיא מעוררת אהדה רבה, דווקא בשל כך, מעוררת שתי בעיות עיקריות בדורנו:
הבעיה הראשונה: ככל שאנו מאפשרים יותר קצוות – כך יש פחות קונסנזוס. ככל שניתן יותר מקום לפרט, אנו קורעים את הכלל. וללא כלל, ללא חברה חזקה, גם הפרט לא יוכל להגשים את עצמו. הגשמת הפרט מהווה לעתים פגיעה ברגשותיהם של אחרים; לעתים הגשמת הפרט מהווה/מצריכה מתן תקציבים לאפשר לו את הפעילויות אותן הוא מבקש ["מצעד הגאווה" – תקציב ביטחון; בעיות בריאותיות – סל התרופות וכדומה] – ומקום בו אנחנו מעניקים לאחד, הדבר בהכרח בא על חשבון של מישהו אחר.
לא תמיד קל למצוא את שביל הזהב.
הבעיה השניה: הכרה בשונות [אינני משתמש במלה "פגם"] כמו נטיות מיניות, הפרעות קשב, היפראקטיביות, דילסקציה, נכות פיזית מסוגים שונים – שוללת את התמריץ לשנות אותם. ככל שנקבל את השונה כשונה, לא יהיה לו תמריץ להתגבר, להשתפר. לעתים המסר צריך להיות הפוך:
ראשית, הילחם! אל תוותר! לא נולדת כך! וגם אם נולדת כך, זו לא גזירת גורל! אתה יכול לשנות, להשתפר, להגשים! שנית, ומתוך כך, דווקא משום ה"פגם", ובאותו המקום שיש פגם, יש גם אוצר גדול – קח את הלימון, והפוך אותו ללימונדה! קח את החיסרון ותראה שהוא עצמו היתרון הגדול ביותר שלך: יש נכים שהצליחו להיות אלופי העולם בספורט. ויש "משוגעים" שהפכו להיות מגדולי היוצרים. היזהרו בבני עניים – שמהם תצא תורה. מתוך "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה", צומחת אמביציה עצומה לשנות. "אל תשמחי אוייבתי לי, כי מתוך שנפלתי – קמתי".
