מטרת הקשר שבינינו, היא לגלות את הבורא
שנים נסינו לבדנו, אך כלום עוד לא קורה
האור מופיע בתוכנו, כשיש אליו תשוקה
אם לא נדרוש שהוא יאיר עלינו - תגיע הצרה
לאהוב אדם בלי א-לוהים
קליפה שלא תשיג דבר
סם החיים יהפוך לסם המות
ויהיה כל כך קר
מלים ולחן: ארקדי דוכין
בשבת הקרובה נקרא על קבלת המסמך החשוב ביותר בעם היהודי, הוא עשרת הדברות. עשרת הדברות המחולקות לשני חלקים, החלק הראשון מהווה מצוות שבין אדם לבוראו, והחלק השני - מצוות שבין אדם לחברו. מצווה - משמעותה ציווי לעשות משהו, כמו - כבד את אביך ואת אימך, או להימנע מלעשות משהו כמו - לא תרצח. על כן, בהקשר זה נשאלת השאלה, מה פשר המצווה הראשונה, ומן הסתם החשובה ביותר, של "אנוכי ה' אלוקיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים" - איזו מצווה היא זו, ומה אנו מצווים לעשות בה? במיוחד נשאלת השאלה, לאור המצווה השניה, שהינה "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני".
על פי החסידות - מצווה אינה רק הוראה לבצע פעולה - זה הצד החיצוני שבה. הצד הפנימי של מצווה הוא מלשון צוותא - חיבור לקב"ה. על פי החסידות, כל מטרת בריאת העולם, הינה מכיוון שהקב"ה איווה [רצה] לעשות לו דירה [מקום של קבע] בעולמות התחתונים - עד העולם הזה שהוא התחתון ביותר בהשתלשלות העולמות. מה משמעות המילה "דירה"? - דירה אינה בחינה של מקום פיזי, אלא הקב"ה ביקש להיות קיים כאן, בעולם הזה, בליבות האנשים, למרות שהוא נעלם. תכלית התכליות הינה שתהיה לנו מוּדעוּת, שהקב"ה נמצא כאן - בכל מקום, בכל אתר ובכל שעה. בתקופת דור המדבר הם לא הצליחו להגיע לדרגה כזאת [הם עשו את העגל על מנת שיהיה איזה חפץ פיזי שמחבר אותם לבורא], ועל כן נבנה המשכן, כדי שיהיה לבני ישראל משהו מוחשי, באמצעותו יוכלו להבין את העניין הזה ולחוש אותו - ולכן הקפיד הקב"ה לומר - "ועשו לי מקדש - ושכנתי בתוכם" - והכוונה היא שבאמצעות המקדש אגיע למצב שאשכון בליבו של כל אחד ואחד. לא המקדש הוא העיקר - אלא התוצאה, שהינה חיזוק האמונה בליבו של כל אחד.
על כן - המצווה הראשונה הינה מצוות המודעות. להבין - שלמרות שאיננו רואים אותו בעיניים פיזיות - עלינו עדיין לפתח את המודעות לכך, שהקב"ה נמצא כאן איתנו בכל עניין ובכל דבר, והוא הוא המושך בחוטים, ועל פיו יישק דבר. הואיל והדבר כל כך קשה וכמעט בלתי אפשרי, מגיעה המצווה השניה - שהינה הרבה יותר קלה - ומנוסחת על דרך השלילה - והיא "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" שמתוך קיום השלילה, תוכל להגיע לחיוב.
אותו עניין בדיוק רואים אנו במצווה החיובית - "ואהבת לרעך כמוך", שהינה מצווה קשה ביותר; ולעומתה האינטרפרטציה על דרך השלילה - שהיא הרבה יותר קלה: "מה ששנוי עליך, לא תעשה לחברך".
המשמעות של המצווה הראשונה, אומר הבעל שם טוב, הינה "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", קרי שבכל מצב ובכל עניין תמיד תדע ותבין, שהקב"ה נמצא שם מאחרי הקלעים. ועל כן אם הללו ושבחו אותך, דע לך שתשבחות אלו באו בשל ההצלחה שהקב"ה ברך אותך בה, ואל תחזיק טובה לעצמך [אל תתגאה]; ואם ספגת קיתונות של רותחין והשפילו אותך, אל תכעס על מי שגרם לך את הצער, הוא בסה"כ שימש שליח של הקב"ה ללמד אותך שיעור.
המשמעות של המצווה הראשונה הינה לגלות את ידו של הקב"ה בכל עניין. לגלות את המאורעות הקורים לנו כסימן ממנו, כשיעור שעלינו ללמוד כאן, על מנת למלא את תפקידנו בעולם. על כן, למעשה, מצווה זו היא אולי המצווה החשובה ביותר בכל ספר החוקים היהודי.
ועכשיו לשיר
שירו של ארקדי דוכין מבוסס על הקבלה. יש בו משפטים חזקים ביותר. אינני מבין את כולם, אולם די לי באלה שכן הבנתי ולהלן חלק מהם. לגבי המנגינה - אני מרגיש שמנגינת הנושא של "פוקימון" נתנה כאן השראה לארקדי, אבל זה פחות חשוב...
"מטרת הקשר שבינינו, היא לגלות את הבורא" - זו בדיוק המצווה הראשונה בעשרת הדברות. המטרה של כל קשר, וכל מאורע, הינה להבין שיד ה' היתה כאן, ובאה ללמד אותנו שיעור שנועד להיטיב לנו. היא לגלות מה הבורא רצה לומר לנו בכל עניין. זוהי מודעות ברמה הגבוהה ביותר, של הבורא שמדובר בתוכי - זהו האור המקיף ההופך לאור הפנימי והנובע מתוכי.
"האור מופיע בתוכנו, כשיש אליו תשוקה" - האור, הוא השפע האלוקי, מופיע בתוכנו כאשר יש רצון לגילויו. מכאן הצורך במצווה, המצווה היא שאנו נרצה למצוא את הקב"ה בכל מצב. שאנו נרצה ללמוד את השיעור. במצב כזה, האור המקיף (התודעה הכללית) תאיר בתוכנו ( האור הפנימי) והשיעור יילמד. ועל כן "אם לא נדרוש שהוא יאיר עלינו - תגיע הצרה" מכיוון שלא למדנו את השיעור ועלינו לשלם את המחיר. על פי חז"ל, הקב"ה שולח את התרופה (השיעור) לפני המכה - ואם לא קלטנו את השיעור מראש, נלמד אותו בדרך הקשה, בדיעבד.
בפזמון ארקדי דוכין הולך צעד נוסף - "לאהוב אדם בלי א-לוהים, קליפה שלא תשיג דבר" - לא די בכך שנאהב, ונהיה מלאים חסד ורחמים. למצוות "ואהבת לרעך כמוך" יש המשך - חשוב ביותר, והוא "אני ה'" - יחסי חברות צריכים לכלול את הקב"ה בתוכם. ועל כן, אהבה שאין בה אמונה, היא כמו קליפה - היא חיצונית בלבד, ולא תניב מאומה, רק אכזבה. וידוע מאמר חז"ל - שאיש ואשה - אם נוציא מהם את האותיות י ו-ה' - נותרת רק אש. זה קשר ללא שום תכלית ושום עתיד, רק אש שתאכל את שניהם.
המצווה הראשונה, אפוא הינה מצוות האמונה. ואין זו אמונה סתם, בעלמא, אלא אמונה המחייבת התבוננות ועיון - שיובילו לידיעה ממש, שהקב"ה נמצא איתנו ובתוכנו.
