מבחן האהבה (שם זמני) סיפור אינטראקטיבי קבלי בהמשכים
פרק רביעי: הנסיכה יסמין
נהרות של דיו לא יספיקו לספר על הנסיכה המופלאה, יסמין. ממתי נתחיל לספר עליה? מהרגע שדרשה את קיום התחרות? אולי מאז שנולדה? שמא מאז שנולדו הוריה, מהם ירשה חלק מתכונותיה המיוחדות? הרי זוהי בעייתה של ההיסטוריה: פעמים רבות לא ניתן להביא אירוע מסוים, בלי להבין את הההיסטוריה שקדמה לאותו אירוע, אולם גם לאותה היסטוריה יש היסטוריה. ומהי, למעשה היסטוריה? מי קובע אילו אירועים ונסיבות נכנסים בהיסטוריה ואילו לאו? והרי ברור שאירועים שונים משפיעים על התיזה של כותב ההיסטוריה.
לענייננו, נתחיל את הסיפור על הנסיכה, מאז שנולדה. נסיכה זו היא בת יחידה להוריה, המלך והמלכה (יש לכם הצעות לשמות? המלך יכול להיות אמציה, והמלכה שלומציון, אולי, סתם, לא יודע). מאז שנולדה נתגלו תכונותיה המיוחדות. יופיה המדהים, חריפות שכלה, דעתנות מתובלת בחן נסיכותי, אין פלא שכבר מגיל צעיר ניבאו לה גדולות. אלמלא החוק היסודי בממלכה, שאישה אינה יכולה להיות מלך, נראה כי לא היה ספק שיסמין נועדה להיות המלכה היורשת.
קשר מיוחד התפתח בין יסמין לבין אביה. בכלל, יסמין לא אהבה לשחק במשחקים של חברותיה, אלא מאז שנגמלה כבר שהתה שעות ארוכות מדי יום בצילו של אביה המלך. היא נהנתה לראותו מולך, שולט, מנהל את עסקי הממלכה, מתייעץ עם שריו, שופט את נתיניו, ועוד ועוד. את הזמן שהיתה לבדה, העבירה בלימוד עצמי, קריאת ספרים, ושיעורים שונים שנסיכה אמורה לדעת, כמו גינוני מלוכה, נימוסים וכדומה, אולם יסמין לא ויתרה גם על אמנות ועל סיף, בקיצור, אשת אשכולות שלא נחה לרגע אחד.
עוד מאז שהיתה צעירה כבר החלו מלכי המדינות השכנות להתעניין בה וניסו לברר עם אביה אפשרויות להסכמי שידוכים כאלה ואחרים, אולם יסמין כלל לא רצתה לשמוע. כפי שאמרנו, כל העיסוק הזה בנישואין, אהבה, וכדומה, היה זר ומוזר לה, ולא הבינה כיצד חברותיה יכולות לעסוק בזה מהבוקר ועד הערב. המלכה, אמה, לא כל כך אהבה את גישתה של יסמין לחיים, היא ניסתה לדבר על ליבו של בעלה, המלך, שנשים לא צריכות להיות כל כך חכמות ודעתניות, אולם המלך השיב לה – "זוהי הבת שלנו, אני לא יכול לעצור אותה...” המלכה אמרה לו – "אני צופה בעיות מהילדה הזאת! היא עוד תעשה לך מהפכות בממלכה!”
המלך, אביה של יסמין, אהב אותה מאוד מאוד. כאשר רצו להחמיא לו, ידעו כולם, עליהם רק לספר לו עד כמה יסמין דומה לו, מהיכן ירשה את היופי, המבט החכם, חדות המחשבה, קלילות ההליכה, ועוד... מילה אחת והוא היה הופך להיות מאושר. לא היה אב גאה ממנו, בכל הממלכה.
כבר מגיל צעיר המלך התחיל להתייעץ עם בתו, וזו נעתרה והציגה בפניו תמיד צדדים נוספים לכל בעיה. בהגיעה לגיל 15, המלך כבר התחיל לשלוח אליה נתינים לצורך עריכת משפטים זוטרים, טיפול בעניינים שוטפים של הממלכה, וידע, שהוא יכול לסמוך עליה בעיניים עצומות. גם העם אהב את הנסיכה, שהיתה ישרה, יעילה, ושזרה את כל פעילותה בעדינות חיננית, מחד, אולם אסרטיביות מאידך.
אי אפשר לדעת לאן היה מתפתח סיפורינו, אלמלא יום אחד מר ונמהר בחודש ניסן, ערב חג הפסח, בהיותה בת 17. לאחר יום עמוס במשפטים וטיפול בכל מיני בקשות, יסמין החליטה לקחת פסק זמן, לפני שתתחיל ישיבה מאוד חשובה עם מועצת החכמים של הממלכה. היא עלתה לפוש קימעא בחדרה, שנמצא במגדל הדרומי של המצודה. שכבה לה במיטה ועיינה במכתבו של אחד, בילדד חלונות שמו, שביקש מימון לפיתוח מכונה חדשה ומוזרה להקלה על עריכת חישובים. אביה כבר עמד להשיב לו בשלילה, אולם יסמין בקשה מאביה לעבור על הבקשה בעצמה, ואף החליטה לקרוא לו לפגישה.
באמצע קריאת המכתב, לפתע יסמין הרגישה מכה ברגלה. היא קפצה "מה זה??” וראתה אבן על המיטה. “מי זה מעז ...” צעקה בזעם, אולם לפתע הבחינה שהאבן היתה עטופה בקלף. יסמין שחררה את הקלף מהאבן, ומול עיניה נתגלות השורות הבאות:
יסמין הנסיכה,
לכולם מביאה ברכה.
יופייך כהר הכרמל
יצירת מופת של הא-ל.
את שמי לא אוכל לגלות
כי איני בעל מעלות.
אולם אם תצאי לחלון, עד מחר,
אהיה כל כך מאושר!
אמתין כאן בשקיקה,
לראותך ולו לדקה!
אקווה שמצאת שיר זה - חינני
ממני, מעריצך האלמוני.
התגובה הראשונית של יסמין למכתב זה היתה ביטול מוחלט. "אני? אצא לחלון? בשביל מי? בשביל משליך אבנים? נו באמת, מצא לו עם מי להתעסק... הוא כנראה לא מכיר אותי...” יסמין התלבשה, יצאה לפגישה המלכותית, ושכחה מכל העניין. בשעת ערב מאוחרת היא חזרה לחדרה, הכינה עצמה לשינה, נכנסה למיטה, והרגישה דקירה. “מה זה?” שאלה, וראתה את האבן מהצהריים. לקחה שוב את המכתב ליד, ועתה קראה בו בצחוק. “נו באמת, אתה ממתין לי? עכשיו, בלילה הקר הזה? רק שאראה את ראשי מהחלון? כנראה אתה צריך להיות משוגע. ועם משוגעים, אין לי עסק!! היום אתייצב ליד החלון, ומחר תרצה שאתייצב ליד שער הכניסה, ומה תרצה מחרתיים? אני בכלל לא מאמינה לך שאתה מחכה לי". כך, פתאום הנסיכה מצאה את עצמה דנה בינה לבין עצמה ומוסיפה עוד ועוד סיבות למה היא צריכה להתעלם מהמכתב הזה, שאינה מסוגלת להתעלם ממנו...
לאחר שעה קלה, בלי שהבינה מדוע, היא קמה ממיטתה, עטפה את עצמה בשל, ניגשה לחלון, הסתכלה למטה, ימינה, שמאלה, לכיוון היער, וכמובן לא ראתה מאומה בלילה השחור. לאחר כמה שניות חזרה למיטתה. לא חלפו דקות מועטות, יסמין כבר החלה להירדם, ופתאום בום, אבן נוספת פגעה במראה שלה וכמעט ששברה אותה. יסמין קפצה כנשוכת נחש. "מה זה?? אני לא מאמינה!!” חיפשה את האבן ו – כן, שוב היתה זו עטופה בקלף. יסמין מיהרה לשחרר את הקלף, ומצאה את עצמה קוראת בהנאה את השורות הבאות:
תודה לך, יסמין היקרה
ששימחת אותי, ואירחת לי לחברה;
יש לך לב כל כך טוב,
איך אפשר אותך,שלא לאהוב?
ברשותך אחזור לכאן,
לא אטריד, אחכה שיגיע הזמן
לילה טוב לך נסיכה
בשבילי מזמן את המלכה
אילו היה מביט בה מישהו, כאשר קראה את השיר הזה בפעם החמישית, היה מבחין בתחילתו של חיוך נסוך על פניה המלכותיות. יסמין נרדמה במחשבות על המעריץ האלמוני החדש שיש לה.
הימים חלפו ויסמין לא קיבלה שום מכתב, וגמרה בדעתה שהיתה זו משובת נעורים של אחד מנערי הממלכה. ואז, בסמוך לחג הסוכות, שוב בשעת לילה מאוחרת, “בום", יסמין קפצה ממיטתה בבהלה, חיפשה את האבן, פרמה במהירות את המכתב מהאבן, ועוד שיר נתגלה לעיניה:
לילה טוב לך היפה באדם
אקווה שמכתבי הגיע אלייך בטרם נרדמת
אנא, במטותא ממך
גשי מיד לחלונך
כך, מסר קצר כזה. יסמין לא היססה מיד רצה לחלון. מה שהיא ראתה היה מרהיב: מכיוון היער שמה בכתובת אש שבמרכזה לב. “רומנטיקן אתה, הא?” חזרה למיטתה ולאחר כמה דקות עוד אבן קיפצה על מיטתה.
תודה לך, תודה
מצטער שמעשיי הם בגדר חידה
אנא הביני, נפשי פשוט מתביישת
אלייך לעולם לא אעז לגשת
ואם מכתביי אלייך הם בגדר מטרד
תני לי סימן, ואפסיק מייד!
יסמין שחזרה את המאורעות. בפעם הקודמת, המסרים נשלחו בסמוך לחג הפסח, ועתה – בסמוך לחג הסוכות. משמע, הבחור עולה לרגל, או לבד או יחד עם משפחתו. זאת אומרת, הוא לא גר כאן בסביבה. מעמדו כנראה לא גבוה, והוא חושש או יודע שאני לא אתייחס אליו. מצד שני, הוא נראה לי מעניין, הבחור הזה... האם יבוא היום בו הוא יאזור אומץ להראות את פניו, או שאני אמורה לגרום לו לעשות כך?
החודשים חלפו, ומדי פעם, בעיקר בתקופות החגים, יסמין קבלה מסרים נעלמים שכאלה, מתובלים בשירים יפים, תשבחות ודברי חכמה. אולם בכל אותה תקופה, המעריץ האלמוני לא גילה את עצמו ואף לא הציע זאת. לכל היותר הוא עמד על הזכות הגדולה שיש לו לשלוח את אהבתו לנסיכה, והוא מעריך את זה שעד כה היא לא נקטה פעולות למנוע ממנו לעשות כן.
ממכתביו, עלתה דמות של בחור עדין, רגיש, חכם, שאוהב את יסמין בכל ליבו. בחור בשנות העשרים לחייו. האם זה אמיתי, שאלה יסמין, או איזו הלצה? האם הבחור הזה באמת כך, או שמישהו חומד לצון על חשבוני? והאם הוא אוהב אותי? אולי מעוניין להשיג את המלוכה? יסמין הביטה במראה: מה יש לאהוב בי? היא שאלה. הרי אינני בת ככל הבנות. אני לא יודעת להתחנחן, לא יודעת למשוך אלי בחורים, אינני עוסקת במשחקי חיזור. מדוע שמישהו כלל יאהב אותי? יאהב אותי בזכות עצמי? כך, יסמין שאלה את עצמה שוב ושוב, והזהירה את עצמה שלא ללכת שולל אחרי מכתבים מתוקים אלה. יחד עם זאת, אט אט הרגישה יסמין שהיא מאוד רוצה להכירו, ואולי אפילו המתינה מדי פעם לשמוע את ה"בום" הקטן, עם המסר החביב. עם השנים היא מצאה את עצמה מחבבת יותר ויותר את הדמות הוירטואלית הזאת. בשלב ראשון היא לא שיתפה את הוריה בסוד הקטן הזה. היא אספה את כל המכתבים שקבלה מהמעריץ שלה, ומדי פעם היתה קוראת אותם בהנאה.
התרגשות מיוחדת היתה אופפת את יסמין, בעיקר לקראת החגים. היא ציפתה לבואו של המחזר האלמוני. היא ידעה שהוא יגיע, היא ידעה שהיא תקבל מכתב, או שניים, ואולי עוד הפתעה כזו או אחרת. בעת קבלת הקהל, כאשר כל העם היה עובר על פני המלך, יסמין הקפידה לשבת לצידו של אביה שעות על גבי שעות, בוחנת היטב את כל רואי פני המלך. ובמיוחד התעכבה על כל הבחורים שהגיעו באופן קבוע. “מי זה יכול להיות?” היתה שואלת את עצמה, וחיפשה רמזים בשפת הגוף שלהם, אולי תנועה שתסגיר את הרגש החבוי, עניין מיוחד שמישהו יגלה בה... “מי זה יכול להיות- הבן של עשהאל, הנפח מיריחו? מקווה שזה לא הוא... או אולי הילד של אמציה, הנגר מבית שערים? נראה בחור חסון ויפה, אולם לא הטיפוס הרגיש העולה מן המכתבים... ואולי הבן של ישי, הסוחר? נראה לי "מעופף" לגמרי, אפילו לא מישיר אלי מבט... אז מי זה יכול להיות?...” הנתינים כמובן שמחו על כך שיש להם הזדמנות לראות את הנסיכה היפה, והערכתם אליה רק גברה.
בהגיעה לגיל 22 החלה יסמין לקבל הצעות לשידוך מלכותי ראוי, אולם היא דחתה כל הצעה על הסף. הנסיך הזה? זקן מדי. וההוא? צעיר מדי. והשלישי? אפו לא מצא חן בעיני, והרביעי? חייב לעשות דיאטה חריפה. החמישי? טיפש. והשישי? בעל מזג של אש, וכן הלאה, פסלה אחד אחרי השני, אחרי השלישי. וחוזר חלילה. יסמין עצמה הרהרה, האם הסירוב שלה הוא ענייני, דהיינו האם באמת הם לא מוצאים חן בעיניה, או שמא הרצון העז לפגוש את המשורר האלמוני, הוא שגורם לה לדחות כל הצעה. וכאילו הוא קרא את מחשבותיה, קבלה ערב אחד מסר נוסף, הפעם עם ורד קשור בסרט אדום למכתב:
יסמין חברתי הוותיקה
שמעתי שמועה מתוקה
שאת מעדיפה להישאר רווקה
וכך, על פי השמועה,
את דוחה כל הצעה?
האם נכון הדבר, משוש חיי?
והאם יש לו קשר אלי?
כמובן שלא אעז כך לקוות,
אך אין לי שליטה על המחשבות...
ערב אחד, לאחר סיום פגישה מלכותית מוצלחת עם פמליא מיוחדת שהגיעה ממדינת שבא (אולי שמעתם על המלכה שלה, מלכה מאוד מיוחדת), וברוח טובה, ישב המלך עם ביתו האהובה, ושאל אותה, ספק צוחק ספק נוזף - “נו, מה יהיה, יסמין? את רוצה לגרום לי לתקרית דיפלומטית?” יסמין הביטה בו בבהלה: "מה קרה, אבא? אמרתי משהו לא נכון? חרגתי מכללי הנימוס?” - - - “לא, חלילה בתי, היית נהדרת בפגישה. אני מדבר על זה שאת לא מצליחה למצוא ולו נסיך אחד, איתו תוכלי להתחתן... הזמן רץ, את יודעת? אף אחד מאיתנו לא נהייה יותר צעיר. כמה שנים עוד אוכל לנהל את הממלכה כך? כל כך הייתי רוצה לראות נכדים ונכדות יושבים על ברכיי, קוראים בשמי "סבא"; כל כך הייתי רוצה לדעת שהממלכה בידיים טובות, שאוכל לנוח בשלום על משכבי...”
יסמין הביטה באביה, והחלה לדבר באיטיות, בוררת את מילותיה בקפידה: “מה אעשה אבא, אף אחד מהם לא מצא חן בעיני". אביה הסתכל בה במבט אבהי כזה, ושאל: “אז מה את מחפשת, בתי?” יסמין לקחה נשימה ארוכה, ואז שאלה את אביה בזהירות. “אבא, שאלה לי אליך... קראתי את החוק המלכותי, והבנתי שאני חייבת להתחתן אך ורק עם נסיך. זה נכון?”
המלך: "כן בתי, זהו חוק עתיק ביותר"
יסמין: “כמה עתיק?”
המלך: "קבעו אותו זקני החכמים בישיבה מיוחדת עוד בזמן הבית הראשון, קרי לפני כ-500 שנה".
יסמין: “ולא הגיע הזמן לחשוב מחדש על החוק הזה?”
המלך: “מדוע, בתי? וכי לא די לנו במלאכה הרבה שממילא מעסיקה אותנו?”
יסמין: “כי זה לא הגיוני שכמה חכמים קבעו חוק לפני 500 שנה ואף אחד לא חושב אם הוא מתאים לנו כיום. אבא, עוד 200 שנה מתחילה הספירה! אתה מתאר לעצמך?”
המלך: “את לא מבינה, יסמין; דווקא מכיוון שזה חוק שמחזיק מעמד ללא עוררים במשך 500 שנה, דווקא משום כך קשה כל כך לשנות אותו. וגם אין שום סיבה".
יסמין: “למה אין שום סיבה? כמות הנסיכים אינה גדולה כל כך, ואם לא אמצא אף נסיך שתהיה לי כימיה איתו, מה אעשה? אישאר רווקה זקנה?”
המלך: “לא בתי, את תתחתני עם מי שיהיה הכי פחות גרוע... מי שינהל את הממלכה בצורה הטובה ביותר, ואת תהיי עזר כנגדו"
יסמין: “זה מה שאתה מאחל לי, אבא? להתחתן עם מישהו, רק בגלל שהוא נסיך? רק כדי שהוא יחזיק את הממלכה? ומה עם האושר שלי, ביתך האוהבת?”
המלך: “מה אוכל לעשות, בתי? מה היית מצפה שאעשה?”
יסמין: “תשנו את החוק האווילי הזה, סליחה על הביטוי. אולי יש בממלכה מישהו שיכול לנהל את המדינה הזאת הרבה הרבה יותר טוב מאשר איזה נסיך זב חוטם, שהתכונה היחידה שלו היא שהוא זכה להיוולד למשפחה הנכונה?”
המלך: “אבל זה תקדים. וגם לתקדים הזה יש היגיון"
יסמין: "ומהו?"
המלך: “יוצאים מנקודת הנחה שמי שנולד למשפחה מלכותית, יש לו נתוני פתיחה טובים כמו השכלה טובה יותר, ביטחון עצמי ויכולת ניהול, יש לו ניסיון מעצם העובדה שמשמש את אביו במלוכה, ועוד. נכון, לא כולם יוצאים מוצלחים, אולם למי שנולד למשפחה הנכונה, יש סיכוי טוב יותר".
יסמין: “אז אם התכלית של החוק היא לקבוע איזשהו סף מסוים, או מבחן מסוים, מי מתאים להיות מלך, אז בוא נחשוב על מבחנים אחרים שמי שיעבור אותם יהיה כשיר למלוכה".
המלך: “ואם יעבור אותם איזה רועה צאן עני? ניתן לו להיות מלך?”
יסמין: "למה לא?"
המלך: “או, יסמין, אני רואה שאת מושפעת מהשופט החדש שמיניתי לפני כמה חודשים, אהרון ברק. זה נכון שהוא פנומן מבריק, אבל הוא משפיע עלייך... תכלית החוק את שואלת? ואחרי שיהיה לי סכסוך עם חצי עולם, גם אז תבררי מהי תכלית החוק? ובכלל, אילו קריטריונים הם הנכונים? מי אמר שהקריטריונים שאת תציעי, יותר טובים מאלה שקיימים כיום?”
יסמין: “אבא, אתה מכיר את חוק המספרים הגדולים?”
המלך: “מה הוא אומר? זה חוק חדש? משהו של אהרון ברק?”
יסמין: "לא אבא, עזוב אותו, אתה תראה שאהרון ברק יהיה השופט הטוב ביותר בממלכה. קצת סבלנות. חוק המספרים הגדולים אומר, במקרה שלנו – שככל שתבחר יותר מועמדים, הסיכוי שתמצא מישהו טוב, יהיה יותר גדול. אם אתה בוחר מלך, מתוך 30 נסיכים, הסיכוי שמישהו יהיה באמת מתאים, קטן יותר מאשר אם תבחר מתוך 3000 מועמדים רציניים".
המלך: “טוב, את יודעת, זה דיון תיאורטי בלבד"
יסמין: “למה?”
המלך: “כי תקדים זה תקדים, ומסורת זו מסורת, ואני לא רוצה לעשות מהפכות עכשיו".
יסמין: “טוב"
המלך: “מה "טוב”?”
יסמין: “אז כנראה אתה לא רוצה שאני אתחתן!”
המלך: “מה??!!? איך את מדברת, בתי?”
יסמין: “בדיוק ככה. יסמין דומעת. החוק הזה מובן, וברור, וטוב, אבל יש גם עוד חוק. חוק טבעי, שהבת שלך צריכה להיות מרוצה, ומלך חייב זיווג טוב כדי שיוכל לנהל את הממלכה בשקט. ואני מודיעה לך, שאם תכפה עלי להתחתן עם איזה "נסיך", אני לא אעשה לו חיים קלים! אתה מכיר אותי אבא, אני אמיתית. לא רק אני אסבול, גם הוא!”
המלך: “אז מה את מבקשת שאעשה?”
יסמין: “אני מבקשת, אבא יקר, מתחננת, שתפעל לשנות את החוק הזה, אולי אפילו להוסיף פסקה קטנה, ולהוסיף איזו הוראת שעה, שהפעם הנסיך ייבחר על פי מבחן משולב, של יכולות הנהגה וגם ימצא חן בעיני. ואני מבטיחה לא להיות בררנית מדי. יגיעו לשלב הסופי כמה מתחרים, אני אבחר את מי שייראה לי".
המלך: “יסמין, את יודעת כמה אני אוהב אותך. אבל חוק זה חוק. אני לא יכול לשנות אותו. את צריכה להתאים את עצמך לחוק. לא יכול לחוקק חוק שמתאים רק לך. זה לא הולך ככה. אני מצטער".
יסמין: “אבא, תגיד לי שזו לא המילה האחרונה שלך!”
המלך: “ודאי שזו לא המילה האחרונה! אני מזמין כבר עכשיו, את הסופר המלכותי, עם "ספר הפנים”. אנחנו נעבור באופן אישי על כל אחד מהנסיכים שנמצאים שם ונמצא לך, ביחד, חתן ראוי”.
יסמין: “אבא?? ספר הפנים? ממתי מוצאים חתן בספר הפנים? אתה אולי יכול למצוא שם דייט. אבל חתן? אתה יודע כמה אנשים בכלל לא שמים את התמונה שלהם בספר הפנים? רק תמונה של חרב, או סוס (וטוב שלא איזה חמור...)? איך אפשר להכיר אותם בכלל? ואחרים – שמים תמונה שלהם כשהיו צעירים ויפים, אבל היום? תראה אותם ולא תאמין שיש קשר בין התמונה לבין האדם במציאות. חתן אתה רוצה למצוא לי בספר הפנים? נו אבא, עד כדי כך היגעת לייאוש?”
המלך: “אז מה כל הממלכה מוצאת בספר הפנים? אני לא מבין"
יסמין: “מחפשים להעביר את הזמן בכיף. כנראה אתה צריך להעלות את המסים, שיילכו לעבוד... או שאתה אוהב שאימא נותנת לך קצת שקט, לא אבא?”
המלך: “בכל מקרה, ספר הפנים הוא ההתחלה, אנחנו נצטרך לשבת עם כל הנסיכים המופיעים שם, עד שנמצא לך איזה חתן שיהיה פחות או יותר לטעמך."
יסמין: “לא אתווכח איתך אבא, אעשה הכל עבורך. אולם אני מקווה ומייחלת לכך שבסוף תסכים איתי".
בפרק זה דנו במתח שבין כוח לבין תבונה. מתח זה מתקיים בכל עת בה רוצים לשנות תקדים, לשנות חוק. מתח זה בא לידי ביטוי בחינוך, במסגרות סמכותיות. עד כמה האבא – המלך – צריך להתחשב ברצון של בתו; עד כמה הוא צריך לכופף או לשנות את החוק, רק מכיוון שאולי הוא לא מתאים למקרה שלה? ומה יהיה הסוף? נעשה לכל אדם חוק משלו?
