שורות אלה נכתבות
בבוקרו של היום בו נתבשרנו על סיום ה"סבב" העשירי (!) השנה בדרום הארץ.
מסבב לסבב רמת התסכול והחומציות המורגשת בגרון רק עולה. נוסיף לכך את הבחירות
שהתרחשו זה עתה, ולניגונים חדשים שעולים מכל מיני אנשים, שאינם חומלים יותר על
הדרומיים שבחרו בליכוד. הצד הימני של העם מככב במרשתת בזמנים כגון אלה. להשמיד
להרוג ולאבד את עזה, הם אומרים. הכבוד הלאומי שלנו נרמס. ההרתעה – כלא היתה. איפה
נתניהו? היכן הוא מתחבא? איפה בנט? ועוד ועוד פנינים כגון אלה.
אני מבין היטב ללבם של
החמוצים, הפעם מהצד הימני של המפה. תחושת עגמת הנפש, ואולי חוסר האונים, בעתות
כאלה, משותפת למרבית אזרחי המדינה. איך יכול להיות שבמשך ששה ימים ניצחנו שלושה
צבאות ערב, ואילו כאן במשך עשרות שנים איננו מצליחים לרסן את העזתים? הכיצד כל
הטילים שלנו לא יכולים לטרור העפיפונים? מה לא בסדר? כמובן שחלק מתחושת החמיצות
נובעת מההזדהות והחמלה שאנו חשים כלפי תושבי הדרום. דרום כולל כבר לא רק את נצרים,
אלא גם את אשדוד ואפילו את רחובות. עובדה, ביום שלישי הייתי צריך לשאת שתי הרצאות
ברחובות, בפני מאות אנשים, וקיבלתי הודעה בליל שני, שההרצאות בוטלו מחמת ה"מצב".
העובדה ששעות ספורות לאחר מכן החליטו על הפסקת אש, לא החייתה את המת. אין זה מראה
מלבב לראות אימהות מגוננות בגופן על ילדיהן הרכים, שוכבים על האדמה ומתפללים שהטיל
יחלוף מעל לראשם בלי להותיר נזק. אבל, ויש אבל גדול, צריך לראות את מלוא התמונה,
ואולי היא שתסייע לנו לבלוע את החומץ ולהיוותר עם תחושה יותר מאוזנת.
ראשית, לסבב הזה היתה
מטרה. להרוס את יום חגנו שהינו יום הנאכבה שלהם, ואת חגיגת האירוויזיון. אלה לא
השירים. זהו אירוע גדול ועולמי, שעיני כל אירופה נשואות אליו. עשיית מעשים שיובילו
לביטול האירוע מהווה פגיעה משמעותית בריבונות ובעוצמה של ישראל. בסופו של דבר,
הסבב הזה הסתיים, כאשר מטרות אלה לא הושגו. הפעלת הכוח לא סייעה להם.
אולם העניין עמוק
בהרבה. אני מבין את נתניהו שאינו מדבר הרבה. השיקולים רבים, מורכבים, וחלק מהם גם
סודי, שלא לומר – סודי ביותר. חלק מן השיקולים:
א. המערכה העיקרית שלנו
היא מול איראן. למנוע מהם להפוך את סוריה לבסיס צבאי מול ישראל. אנחנו צריכים את העולם
איתנו במערכה הזאת. המערכה בעזה משחקת תפקיד בשיקול הזה.
ב. ההתנהלות שלנו,
והזהירות שלא לפגוע בעזתים שלא לצורך, גרמה לעולם הערבי להיות אדישים לחמס, בסבבים
האחרונים מתעלמים מהם. תושבי הגדה לא יוצאים להפגנות הזדהות. הסבבים האלה כבר לא עושים
גלים כמו פעם. אם חלילה ייגרם הרג של המונים נשים ילדים, הם ישיגו את הבאזז שהם רוצים.
ג. על מנת להפסיק את הטילים
באופן משמעותי, חייבים להשתלט על עזה מחדש. זו אופציה אחרונה שבאחרונות שאף אחד
אינו חפץ בה.
ד. יש איזון כוחות עדין
בין הפתח/הרשות לחמאס. שניהם נמצאים במצב יחסית אופטימלי לישראל היום. כל אחד מנטרל
ומחליש את השני.
ה. באמת אין פרטנר. היצענו
להם כספים, נמל תעופה / נמל ים וכדומה, בתנאי להתפרקות מהנשק. הם מסרבים. אי אפשר להתקדם
איתם כל עוד הם מתעקשים לאחוז בנשק ולהכין את המלחמה הבאה.
ו. הסבבים פוגעים באוכלוסיה
העזתית הממורמרת. אלא שהחמס סותם פיות באכזריות. הם נחלשים. אולי זה לא נראה כך מרחוק,
אך המרד יגיע בסוף.
ז. בכל סבב כזה החמס מרגיז
יותר ויותר את המצרים (במיוחד בסבב האחרון, בו הצד הישראלי והפלסטיני היו באמצע המו"מ
יחד עם המצרים והגי'האד פוצץ אותו). כל כעס כזה מביא לנו רוח גבית במו"מ ומשפר
את עמדתנו ואת הדרישות שלנו. כך הסביר לגבי הסבב האחרון, יעקב עמידרור.
בשורה התחתונה יש לשוב ולזכור. הגאולה אינה "זבנג וגמרנו". גם כאן,
צריך לקחת אוויר, אסור לנהוג בהיסטריה, ולא לפחד מדרך ארוכה.. 
