יום חמישי, 29 בינואר 2015

להכין את הכלים | סיפור

שיתוף
 צבי עמד בפני שבוע גורלי בחייו. משך שנים "נתקע" במשרה של סגן מנהל סניף הבנק בו עבד, ועתה הגיש בפעם הרביעית מועמדות למינוי כמנהל הסניף.
"הפעם אני חייב להצליח. פשוט חייב", אמר לעצמו.
גם הפעם ההתמודדות לא היתה פשוטה. צבי נכנס מכבר לגיל העמידה, ומולו עמדו מתמודדים צעירים ואנרגטים. "העולם שייך לצעירים" והבנק ביקש לסגל לעצמו חזות רעננה ופנים יפות וקורצות לציבור הלקוחות. ערכים כמו מקצועיות, ותק וניסיון יאים היו יותר למשרה אפורה של סגן, ולא לזו הנחשקת של מנהל הסניף.
הוא החל לעבוד בבנק ככספר לפני כעשרים שנה. בתחילה התקדם בבנק בצורה יפה, ואז הכל השתנה. חלק מחבריו עברו אותו ופרסו כנפיים לסניפים אחרים. חלק החליטו לעזוב את הבנק ועברו הסבה מקצועית, ורק הוא נשאר מאחור, ומשרת מנהל הסניף הפכה לתקרת זכוכית.
אם נודה על האמת, קשה לומר כי השגה ושמירה על משרת "סגן מנהל" היא דבר של מה בכך. בינו לבין עצמו יודע צבי כי הוא הספיק לא מעט בחייו, ועצם העובדה כי ביסס את מעמדו בבנק ושמר עליו משך שנים, למרות התחרות הרבה, היא כשלעצמה ראויה להכרת תודה לעצמו ולבורא העולם. יחד עם זאת, לאחר כל כך הרבה שנים ושלושה נסיונות עקרים להתקדם, הוא רצה יותר.
בפעם הראשונה שהתמודד על משרת המנהל, לפני כעשר שנים, זכה בבכורה יחיאל, שהיה ותיק ומנוסה ממנו. באותה תקופה החשיבו קצת יותר את הערכים שצבי מציע כיום למערכת, ולכן טבעי היה שיחיאל ייבחר. עם הפסד כזה, יכול היה צבי להשלים ללא משקעים, ואפילו לפרגן. "הרי גם תורי יגיע," אמר לעצמו.
בפעם השניה, לפני כשש שנים, הוצנח למשרה הרמה איציק, שהגיע בכלל מסניף אחר. צבי לא ראה זאת בעין כל כך יפה, אבל נאלץ "לבלוע" את ההפתעה. גם הפעם הוא פרגן למנהל החדש והם עבדו יחדיו בשיתוף פעולה. השנים חלפו במהירות. בסיום תפקידו איציק התקדם הלאה ולא שכח להותיר מכתב המלצה חם ולבבי בעבור צבי. הפעם צבי כבר היה משוכנע שדרכו סלולה.
כגודל התקווה עומק האכזבה. אכן, הפעם השלישית היתה הכואבת ביותר. למנהלת הסניף מונתה לפני כשלוש שנים יפעת, הצעירה ממנו בעשר  שנים, שהחלה בעבודה אחריו, ועקפה אותו בסיבוב. יפעת כבר סימלה את שינויי הרוחות בהנהלה. רווקה צעירה בתחילת שנות השלושים לחייה, יפה ואנרגטית, בעלת שיחה וגינונים, שידעה להתחנחן בפני הלקוחות, לשמר את הקיימים ולמשוך לקוחות חדשים. בינו לבין עצמו הודה צבי, כי אין לו היכולות החברתיות של יפעת, והיא הצליחה להרחיב את מעגל הלקוחות בצורה מרשימה.
יחד עם זאת המינוי הזה חרה לצבי עד מאוד. הוא לא היה מסוגל להשלים עם התחושה ששם למעלה, בהנהלה אף אחד אינו סופר אותו, ואולי אף יושבים הם ומצפים שיעשה את הצעד המתאים ויתפטר.
את יפעת הוא הספיק להכיר במהלך השנים בהן עבדו יחדיו. היא היתה כל כך שונה ממנו. הוא טיפוס אפור, מקצועי ויעיל. הוא שולט בכל הנהלים והטפסים, מכיר את החוקים והפרוצדורות. כל עובדי הסניף היו באים להתייעץ איתו, ולעתים אף עובדים מסניפים אחרים. אולם בכל הנוגע לסמולטוק, שיחת רעים וגישה חברותית ללקוח, כל אלה נפלאו ממנו. "בשביל מה לבזבז את הזמן על שטויות כאלה?" שאל את עצמו. "הרי הלקוח זקוק לשירות. הוא זקוק לבנקאי מקצועי, שיעקוב אחרי תיק ניירות הערך שלו, שיבצע את ההעברה במועד, שישגיח על היתרה." בליבו הוא בז לעובדים כמו יפעת, שהיו מלהגים אין קץ עם הלקוחות, על חשבון לקוחות אחרים; או "נתקעים" בשיחות נפש עם עובדים אחרים ליד עמדת הקפה; בהפסקות הצהריים, שנמשכו מעל ומעבר לפרק הזמן המותר; וכמובן גם לעתים נתפסים לשיחות טלפוניות עם חברים או בני המשפחה – והעבודה, מה יהא עליה?
וככל שבז להם כך נתפס לקיצוניות השניה. ממעט היה בדיבור ועושה עבודתו נאמנה, כמכונה משומנת היטב, אך נטולת רגש ושמחת חיים אמיתית. דברי השבח של חבריו לעבודה על הסיוע המתמיד שלו, היו בעיניו כמים חיים וכהוכחה לצדקת דרכו.
דווקא מסיבה זו כאב לו מאוד המינוי שלה. היתה זו מעין סטירת לחי לכל שיטתו המקצועית. הוא ראה בכך חוסר הערכה להקרבה שלו, לשעות הרבות של העבודה, למסירות כלפי חבריו ולהימנעות הספרטנית מפינוקים אישיים. הוא ידע כי המערכת תלויה דווקא בעובדים חרוצים כמוהו. אולם מסיבה שלא הבין, לא נתנה להם את המעמד הראוי.
המינוי של יפעת שבר אותו נפשית. השבירה הנפשית גררה את הקריסה הפיזית. במשך שבוע ימים נטל חופשת מחלה, הסתגר בביתו ולא היה מוכן לדבר עם אף אחד. הטלפונים מהסניף בשאלות שונות שהיה נשאל מדי יום, או אפילו באיחולי החלמה מהירה, נדחו על ידו ורעייתו נאלצה להתנצל בשמו. "יש לו מיגרנה קשה," הסבירה "לא, אין לנו מושג. אף פעם זה לא קרה לו בעבר". "בטח, לקחתי אותו לבדיקות. אנחנו מחכים לתוצאות. תודה. אמסור לו, בוודאי." 
כאשר אשתו נכנסה בלאט לחדרו לספר לו כי יפעת, המנהלת החדשה, התקשרה לדרוש בשלומו, הוא נחר בבוז, סובב את פניו ותקע ראשו בקיר. הדבר גרם לאשתו להתפרץ עליו, לראשונה מאז קריסתו. "מה אתה רוצה צביקה? מה אוכל אותך? יש לך משרה מכובדת, ומשכורת טובה, ילדים אוהבים ואישה שמעריכה אותך מכל ליבה. אתה מכובד ונערץ בעיני העובדים והלקוחות. האם כל זה מעט בעיניך? ככה אתה זורק הכל, רק כי לא קיבלת את המשרה?" נזפה בו קשות, אולם הוא לא היה מוכן לדבר על כך ורק המשיך להתכנס בתוך עצמו.
במסגרת הרחמים העצמיים שחזר את חייו לאחור כבסרט נע. "אף פעם לא היה לי קל בחיים," הרהר, "תמיד הייתי צריך להיאבק על חיי, ועל מקומי. תמיד הייתי צריך להתאמץ יותר על מנת להגיע, למקומות שאחרים הגיעו אליהם בקלות."
הוא זכר את הפעמים בהן נפתח חלון הזדמנויות והוא זינק עליו, משוכנע שהוא מסוגל לבצע את המשימה הכי טוב שאפשר. בבית הספר היסודי, בתנועת הנוער ובעוד מקרים כאלה ואחרים. "במה הם יותר טובים ממני?" היה חוזר שואל את עצמו; "מדוע הם מצליחים ואני נכשל? איך זה שאף אחד אינו רואה את היתרונות הגלומים בי?" שאלות כאלה צפו ועלה גם עתה, וכאבו לו עד מאוד.
צבי מעוטר היה בכישורים, שתרמו לביטחון העצמי שלו. הוא היה משוכנע שהוא יכול למלא כל תפקיד בצורה הטובה ביותר, אולם בפועל חש תמיד שההתקדמות שלו איטית מדי יחסית ליכולותיו, והדבר תסכל אותו.
לאחר אותו שבוע של דיכאון הוא החליט ללכת לאדמו"ר, אליו נהג לנסוע מדי פעם, ולהעלות בפניו את תסכוליו.
כתמיד, האדמו"ר קיבל אותו בסבר פנים יפות, והקשיב לכל דבריו, בלא להפריע לו. לאחר מכן הנהן בראשו ארוכות, תוך שנשא עיניו לתקרה, והשפילן לשולחן, עצם ופותח אותן שוב ושוב, ולאחר מכן אחז בידו של צבי, ליטף אותה באהבה והישיר אליו את מבטו.
"אתה יודע מהי פרשת השבוע שלנו?", שאל אותו.
"כן, הרב, זו פרשת בשלח".
"ומה כתוב בתחילת הפרשה, אתה יודע?
"כן, הרב – שהקב"ה הוביל את עם ישראל במסע  ארוך, דרך המדבר, ולא דרך ארץ פלישתים".
"נכון," השיב האדמו"ר, "אבל זה לא הכל – התורה מסבירה, כי הקב"ה הוליך את עם ישראל דרך המדבר, ולא דרך פלישתים, לא למרות שדרך פלשתים קרובה יותר, אלא דווקא משום כך. ואתה יודע למה?" שאל את צבי.
צבי הביט ברב, המתין לתשובתו. והרב המשיך, בהתלהבות ובמנגינה למדנית: "אתה יודע צבי, מה יותר גרוע מאשר אדם שלא מקבל אף פעם הזדמנות בחייו?"
"אולי... אדם שמקבל הזדמנות אולם לא מודע לגודל השעה ולכן מחמיץ אותה?"
"לא, אהובי. אדם שאינו יודע שהחמיץ הזדמנות לפחות אינו מצטער עליה. תחשוב על יותר גרוע מזה!"
"אולי אדם שמקבל הזדמנות, ויודע את גודל השעה, אבל אינו מצליח לממש אותה כראוי?" ניסה צבי פעם נוספת.
"בדיוק!!" השיב הרב במאור פנים והמשיך: "התפקיד שלנו הוא להכין את הכלים. לעבוד על מידות האהבה, הביטחון, היראה, הענווה, האיזון, האומץ והעוצמה. לעבוד על הכוחות הרגשיים והשכליים שלנו. לנצל כל רגע ורגע פנוי שיש לנו על מנת להרחיב את הכלים, שכאשר ההצלחה תגיע, יהיו לך הכלים המתאימים לממש אותה. לעתים העיכוב נועד לאפשר לך את השהות להכין את עצמך כראוי, וזו ברכה משמיים, אפילו שלך אין הסבלנות הנדרשת."
"אתה מבין, צבי. אדם קרוב אצל עצמו. והוא משוכנע שהוא מסוגל, וראוי. זה טוב וחשוב שיהיה לנו בטחון עצמי. אבל לעתים אין אנו רואים את חולשותינו, את הפגמים שעלולים להרוס לנו את ההזדמנות. אולם משמיים רואים אותם ומאפשרים לנו לתקן אותם. ועל כך ממש נאמר 'כל עיכוב לטובה'. לטובה ממש!".
בעוד צבי מעכל את הדברים המשיך הרב ואמר: "זו בדיוק הסיבה שהקב"ה האריך את הדרך לעם ישראל – על מנת לאפשר להם להכין את הכלים המתאימים להתגבשות כעם חופשי. דווקא מכיוון שארץ פלשתים קרובה מדי, לא רק מבחינת המרחק, אלא מבחינת הזמן, זמן שאינו מאפשר הכנת הכלים, בחר הקב"ה להוליך אותם בדרך הארוכה, שאמנם מצריכה יותר השקעה בשלב הראשון, אולם אחריתה רווח גדול."
"אכן, יותר מאשר צריך אדם להצטער על כך שטרם הגיעה שעתו; ראוי שיחשוש שמא תגיע שעתו והוא לא יהיה מוכן לקראתה כראוי, וזו תחלוף לבלי שוב."
"הבעיה של הדור שלנו היא," המשיך הרב, "שהיום כולם רוצים הצלחה מהירה, תשובות ופתרונות מיידיים, עד כי מואסים הם בהכנה המקדימה, ולכן אף אינם טורחים לנצל את השהות שבה הם זוכים, על מנת להכין את עצמם כראוי, ובכך מפסידים פעמיים. אולם אתה, שמבין עכשיו את עומק העניין, חזקה עליך שתנצל את השנים הבאות על מנת להכין את עצמך לתפקיד, כי העיקר הוא לא לקבל את התפקיד, אלא להצליח בו באופן שתהיה שלם עם עצמך שמימשת אותו במלואו."
צבי למד את הלקח, ובשלוש השנים שעברו לא התמקד בצער וכעסים על אי בחירתו, אלא בהכנה מלאה ליום בו יקבל את המשרה הנחשקת ויוכל לממש כראוי את האמון שזכה בו. הוא יצא להשתלמויות מטעם הבנק בכל הנוגע לשיפור השירות, והחל במסע לא פשוט לשינוי ארחותיו.
למרות הקשיים והחסמים הטבעיים, הוא החל לאיטו לנהל שיחות חברתיות, להאיר פנים לחבריו ואפילו לעתים יצא אתם להפסקת צהריים. כאשר יצאו לנופש מאורגן מטעם הבנק הוא כבר לא הסתגר בחדרו אלא התערה בין העובדים. הוא למד כיצד להתעניין בשלום לקוחותיו ובתחילה אף היה מנהל תזכורות, כדי שלא ישכח, לשאול את שאול כיצד מסתדר הבן בלימודי המשפטים; ואת תקווה האם עברה את לימודי הנהיגה. את הזוג דוד ורחל היה מדובב לשוחח על הנכדים האהובים, ושומע אף את טרונייתו הקלה של שמעון על הריצות שהוא עושה למען הוריו הקשישים. את כולם עודד במאור פנים. ואז גם הבין, כי הלקוחות מחפשים אמנם בנקאי מקצועי, אולם גם כזה שיהיה בן אדם מתחשב ואמפתי, ואף זו חלק מהמקצועיות הנדרשת.
אט אט למד להעריך את כישוריה של יפעת, עקב אחריה ואף רשם בפניו את הדרכים בהן התמודדה מול לקוחות קשים, או מול מקרים מלחיצים, בצורה קלילה וזורמת.
כאשר חלפו השנים הוא זכה למעמד מכובד בהרבה בקרב חבריו. הם לא רק העריכו את כישוריו, הם גם ממש אהבו אותו. הוא חש בכך. מצב רוחו השתפר לאין ערוך והוא הרגיש שהתקדם בצורה משמעותית, הן בחייו המקצועיים והן בחייו האישיים, למרות שבפועל נותר באותה משרה ובאותה משכורת.
בתום אותה תקופה ובעת הגשת ההתמודדות בפעם הרביעית, צבי הודה לקב"ה על כשלונותיו הקודמים, ועל השהות שנתן לו להפוך לאדם חדש. להבדיל מפעמים קודמות, הפעם הוא ידע שגם יצליח.