מלוא קומצו - מעט על הקמצים הרחבים בפרשה

הקמץ נמנית עם התנועות הגדולות. "בגדול", התנועות הגדולות אינן נזקקות לסיוע, אלא עומדות בפני עצמן. התנועות הקטנות נזקקות לסמיכה, כגון שווא נח בסופן, או דגש חזק וכדומה. ואדרבה, לעתים יש צורך להנמיך את התנועה למטרות שונות, כגון לתת מקום לדגש החזק, או ליצור סמיכות, וכו'. ועל פי כללי הניקוד, הברה סגורה ולא מוטעמת – תניב תנועה קטנה. כל היתר, קרי הברה מוטעמת (בין פתוחה ובין סגורה), או הברה פתוחה (בין מוטעמת ובין אינה מוטעמת), תנוקד בתנועה גדולה.

שמו של הקמץ נובע מהפעולה שאנו אמורים לבצע עם הפה/שפתיים, על מנת ליצור אותה. וכאן -  לקמץ את השפתיים. ויש האומרים שבשל כך הקמץ צריך להישמע כצליל o ולא כצליל a.

על פי האקדמיה ללשון העברית, אין הבחנה בין הגיית התנועות הגדולות לקטנות. יתכן וכך מקובל בעברית בת זמננו, אולם בלשון התנ"ך יש לעתים הבחנה, תוך מתן מעט יותר מקום לתנועה הגדולה, כגון הארכת משך הגייתה. בקריאה התנ"כית לכל הברה מהתנועות הגדולות נלווית כביכול אחת מאותיות אהוי. הקמץ אמורה להיקרא כאילו נמשכת אחריה האות א'. למשל שָמַיִם – שָא-מַיים.

בקריאת המילה, יש משמעות רבה לשאלת הניקוד שלה, שכן יש מלים שללא ניקוד הינן זהות בעלות משמעויות שונות, ורק הניקוד מבחין ביניהן. וניקח להלן מספר דוגמאות מהפרשה בעניין הקמץ דווקא.

·                    הבחנה בין זמנים – בזמן הווה נמצא שימוש בקמץ לעומת פתח בזמן עבר. דוגמה מהפרשה: צָבָה (לשון נפיחות) – זמן הווה. אילו היה כתוב צָבַה היה זה זמן עבר. דוגמה נוספת – בבניין נפעל – נקרָא (הווה) לעומת נקרַא (עבר).

דוגמה נוספת מיוחדת מופיעה בפרשה במלה (פרק ה' פס' ח): האשם (קרבן) המוּשָב לה' (לשון הווה) לעומת בספר בראשית הכסף המוּשַב (מג, יב) זמן עבר, קרי הכסף שכבר הושב בעבר.

·                    הפסק – כבר עמדנו על כך בעבר, כי כאשר התורה מבקשת ליצור הפסק מעניין לעניין או ליצור הדגשה מסויימת על ידי ההפסק, היא מגדילה את התנועה. דוגמה מהפרשה: נִטְמְאָה לעומת נִטְמָאָה. זֶרָע לעומת זָרָע.

·                    הבחנה בין פועל לבין שם עצם, מקצוע וכדומה. דוגמה מהפרשה: וְקָמַץ הכהן מן המנחה (פועל, זמן עבר;  במדבר ה, כו), לעומת קָמָץ. או גָּנַב (פועל) לעומת גַּנָּב (מקצוע).

·                    הגדלת התנועה לתפארת המליצה: לעתים התורה מגדילה את התנועה לקמץ על מנת שהמילה תבוטא בצורה יותר חגיגית, משמעותית, מרכזית. דוגמאות לכך מצאנו בלשון ציווי. במקום זְכוֹר – זָכוֹר (את אשר עשה לך עמלק וכו'). במקום שְמוֹר – שָמור (את יום השבת וכו'). ובפרשה שלנו, הציווי המקדים את ברכת הכהנים – כה תברכו את בני ישראל, אָמוֹר להם (ו' כג) – הן הגדלת התנועה, בקמץ במקום בחטף סגול (שהוא תחליף לשווא) – כמו בפסוק אֱמֹר אל הכהנים (ויקרא כא א) והן תוספת הו' – על מנת שהמילה תהיה מלאה – וכך גם צריכה להיות קריאתה לתת קצת יותר מקום לקמץ וגם את ההברה השניה לבטא בפה מלא (וראו רש"י שם – שהמילה מלאה, על מנת שהברכה תהיה מלאה, שלמה, מכל הלב).  ■