*** קטע מספר חדש שאני כותב *** מוזמנים להעיר, להאיר, להציע וכו'."כמה זמן עוד תוכלי להמשיך כך, תמר? במירוץ המשוגע הזה של החיים?", שואל הקול הפנימי את תמר. בלי "בוקר טוב". בלי "מה שלומך הבוקר?" הוא לא משחית את זמנו על גינוני סרק. הוא נכנס ישירות בעובי הקורה.
"אבל ככה זה, לא?", משיבה לו תמר.
"מה זה – ככה זה?", מיתמם הקול הפנימי.
"ככה זה, הכוונה, שאם רוצים להגיע לדברים מסוימים, צריך להתאמץ!". פוסקת את פסוקה.
"תסבירי", מתגרה בה הקול הפנימי.
"כמה אנשים רוצים ילדים ולא יכולים להביא? ממלאים את עצמם בהורמונים? עוברים טיפולים וקשיים? מוכנים לשלם מאות אלפי שקלים לאמץ ילד. אז מה, כאשר יש לי ילדים כאלה טובים וחמודים, אני אתלונן, חלילה?"
"וכמה זמן את יכולה לסחוב את הלחץ הזה איתם?" שואל הקול הפנימי.
"רגע אחד, וכמה אנשים מחפשים עבודה ואין להם? אז מה, אני אתלונן שיש לי מקום עבודה תובעני, בו אוהבים ומעריכים אותי?"
"וכמה זמן תוכלי לעמוד בלחץ הזה?" לא מוותר הקול הפנימי.
"אבל צריך כסף, לא? אז צריך לעבוד!"
"ומה עם הנשמה?" מצליף הקול הפנימי.
"מה איתה? הנשמה צריכה בית, לא? אתה יודע כמה זוגות צעירים מייחלים לבית, ואין להם? אז אנחנו עובדים בעשרים אצבעותינו, והצלחנו לקנות בית יפה, שאנו אוהבים אותו. אז יש מחיר, צריך משכנתא, אין מה לעשות! רוצים בית, צריך לעבוד! לא להתבטל!"
"אז הכל טוב, יקירה??" שואל הקול הפנימי, "ככה את רואה את חייך בעשרים השנים הקרובות?"
"כן, מצויין. הלוואי וכך יימשך!" משיבה תמר לעצמה.
"אז אם ככה, תמר, השיבי לי על שאלה אחת".
"בבקשה, אבל מהר, קול פנימי יקר, כי בתחנה הבאה אני יורדת".
"אז למה את לא מרוצה?"
"אני? לא מרוצה? מנין לך?"
"אני יודע!"
"איך אתה יודע בדיוק?"
"עזבי אותי ומה אני יודע. אני פשוט יודע. אבל מה איתך - האם את יכולה לומר בפה מלא שאת מרוצה מהחיים שלך? שאת מאושרת?"
"כן!"
"דרגי לי, מ-0 עד 10. באיזה מצב של אושר את?"
תמר מהססת. האם אני בדרגה 10? מוגזם להגיד 10. אולי 9? 9 זה טוב, לא? אבל האם זה באמת 9? עם כל הלחץ? האם לא הייתי שמחה קצת יותר, אם הייתי מרוויחה יותר, והיה לי קצת יותר פנאי לבלות עם עודד? אז גם 9 זה לא כל כך אמיתי. סוף כל סוף, הרי אי אפשר לשקר לקול הפנימי, נכון? אז כמה אומר? 8? 7? ... ובכלל, למה בעצם אני צריכה דירוג מספרי לתחושת האושר?"
"תמר...? נרדמת לי? ציפיתי שתשיבי מהר יותר!" נוזף בה הקול הפנימי. תמר כבר מתחילה לחשוש שמא יש לה פיצול אישיות, אך למרות זאת משיבה: "אני לא יכולה לומר לך בדיוק".
"למה זה כל כך קשה? אם את מאושרת, תגידי 10!"
"כי זה לא עשר".
"אז כמה?"
"לא יודעת עכשיו, אל תציק לי!!" שוב נוזפת תמר בקול הפנימי שלה.
"אבל תחזרי אלי עם תשובה!" פוקד עליה הקול הפנימי כאשר תמר מביטה באוטובוס המתרחק, ויחד איתו הקול הפנימי שלה, שיידום בשעות הקרובות, עת תמר תהיה עסוקה במשימותיה.
"איזה כיף שאפשר לכבות את הקול הזה" נאנחת תמר, ולהרוויח כמה שעות של שקט... בעוד היא מורחת על שפתיה חיוך מתוק ורענן ונכנסת במרץ למשרד, להתחיל יום עבודה חדש.
