אמר לי פעם חבר, שמוסר את עצמו למען מטרות ציבוריות: "אתה יודע שי", הוא אמר לי - אני כבר לא מבקש שאנשים יאמרו לי תודה, פשוט... שיתנו לי לעשות מה שצריך לעשות, ואם לא נראה להם, אני לא אומר שיעזרו, לא מבקש שיעריכו, פשוט... שלא יפריעו...".הדבר מזכיר את פרשות השבוע - משה רבנו עושה את כל מה שהוא יכול בעבור עם ישראל. רוב האנשים - אדישים. מעט מאוד תומכים בו. אולם יש גם כאלה, שמתלוננים ומתסיסים את העם. סתם. לחינם. לא נאה לכם - אל תעזרו. אבל למה אתם מפריעים? וכי האם יש לכם מוצא/פתרון/דרך טובים יותר?
לעתים צריך לומר זאת גם לעצמנו: האם אנחנו מפריעים לעצמנו בדרך למימוש האושר שלנו? האם לא נוכל לשבת בצד ולאפשר לגורל/תודעה/החיים שלנו לקחת אותנו למקום הטוב שהם רוצים לקחת אותנו?
בשפת האימון קוראים לזה: "חסמי הצלחה".
