הביאני המלך חדריו

"מרגיש בבית"

כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי
כאן בניתי את ביתי, בשתי ידיי
כאן גם אתה איתי, וכאן כל אלף ידידיי
ואחרי שנים אלפיים, סוף לנדודיי. 

עוזי חיטמן

שפת הדיבור שלנו מבחינה בין "סתם" דירה [appartment], או בית-מגורים [house], "נכס מקרקעין", לבין "בית" [home]. "בית" הוא המקום בו אנו מרגישים בנוח – הכי בנוח, ב"זרימה"; מרגישים טוב, בטוחים ["ביתו הוא מבצרו"], שלווים – יותר מכל מקום אחר. הבית הוא המקום אליו אנו בורחים מכל טרדות העולם והנחל השוטף והזועם, איתו אנו מתמודדים בכל יום. מעצם ההגדרה, ברור כי "בית" יש רק אחד – מכיוון שהבית הוא המקום שמעניק לנו "הכי הכי" את תחושת הנוחיות והביטחון ובלע"ז: אינטימיות.

ה"בית" הוא מקום עליו נילחם, מכיוון שהוא כה חשוב לנו. בלעדיו – לא נוכל לנוח, לפרוק מתחים ולאגור כוחות על מנת להמשיך את מלחמת החיים. במובן זה – ההבדל בין סתם מדינה, לבין "מולדת", בין סתם אזרח, לבין "תושב", וכו'.  

אני בתוך הבית נמצא 

בתוך החדר האינטימי שלי 

האינטימי שלי 

שלי החדר 

אסף אמדורסקי וג'נגו

ויש לדייק: גם במקום הפיזי המכונה בית, יש מקום יותר מוגדר שבו הבית הופך להיות בית. אם בית הוא מערכת של חדרים, אזי יש חדר שהוא יותר "בית" מאשר יתר החדרים בבית. ויתכן שגם באותו חדר יש פינה שהיא יותר ביתית מפינות אחרות.

כשהרוחות אותו ליטפו בעוז אחז במוט האוהל 

אוזניו אטם הוא לא לשמוע לא לנשום כלל את הצליל 

אתה נווד לחש מדבר אתה נקבר באוהל צר 

והכבשים פעו בואדי כמו חליל 

איציק ויינגרטן

בדרך כלל, ה"בית" שלנו יהיה המקום בו אנו מתגוררים; ובתוכו החדר האישי, חדר העבודה וכו'. אולם לאנשים רבים, ה"בית" אינו מקום המגורים, אלא מקום אחר – אולי בית של אדם אחר, שם יותר נוח להיות, או מקום העבודה, הרכב הפרטי, בית הכנסת, וכו'. יתכן ובכל מקום – הרכב, העבודה, בית הכנסת וכדומה – יש "מקום קבוע" שהוא "בית" בזעיר אנפין, שם אנו מרגישים יותר נוח, והם רק מייצגים את המקום העיקרי המכונה "בית".

יתכן ומקום מסוים יהיה "בית" עבור מספר אנשים; אולם כמובן העובדה כי מספר אנשים חולקים בצורה זו או אחרת אותו מקום פיזי, אינה אומרת כי כל אחד מרגיש באותו מקום "בית". למשל – יתכן וההורים מרגישים מאוד "בית" בבית המגורים אך מי מהילדים ממש אינו מרגיש "בית" אלא פשוט מקום בבחינת ברירת מחדל, על מנת שלא לישון ברחוב. אולם "ביתו" הוא הבית של החבר, בית הספר וכו'. כמו בשיר אהבה בדואית - בו האוהל של הבדואי הוא לא הבית שלו, אלא הכלא שלו. 

ל"בית" סממנים משלו. הוא מרגיש מקום יותר חם, מקום שנמצא יותר בשימוש וכו'. יש בו עדויות על שימוש שוטף וכדומה.

תני לי יד תני לי מקום 

תני לי יד תני לי מקום 

אצלך בעולם 

מאיר בנאי

בד"כ ל"בית" יש מאפיינים פיזיים. אולם פעמים רבות המאפיינים הפיזיים הם משניים בלבד, מכיוון שמה שהופך את אותם מאפיינים פיזיים לכאלה, היא האינטראקציה עם מי שיש שם. כך, לעתים המשפחה, או חבר טוב, היא הבית. ועל כן לא משנה היכן נהיה, העיקר שנעשה זאת עם המשפחה, כי היא הבית ההולך איתנו. המשמעות של בית - היא שיש לנו מקום על פני האדמה. יש אנשים המשוועים לבית. בית במובן הפיזי, ובית במובן הרוחני. יש להם בית - אולם אין מי שימלא אותו בתוכן רוחני. לעתים הבית הוא - מקום בלב של מישהו אחר...

באותה רוח חז"ל אומרים לנו, כי אישתו של אדם היא ביתו [בבלי יומא ב.] ואמר רבי יוסי: "מימי לא קריתי לאשתי אשתי... אלא: לאשתי ביתי". שעיקרה של זוגיות הינה שכל אחד מהצדדים מהווה "בית" עבור השני – מהווה את הדמות שאיתה הוא יכול הכי הכי - - - הוא עצמו, ללא מורא וללא חשש; לשתף, לקבל עצה טובה, להירגע ולקבל אנרגיות יקבלו אותו ויאהבו אותו - כפי שהוא. ועיקר העבודה בין בני זוג היא להגיע למקום בו הקשר ביניהם יהיה כמו הקשר שבין אדם לביתו.

בפרשת השבוע מתוארת בנייתו של המשכן – הוא המקום הפיזי בו הקב"ה כביכול בחר לשכון. פרשיות שלמות מתארות פרטים פיזיים שלכאורה אינם חשובים [או חשובים באופן מינורי לעומת המהות] – מידות, כמויות, הוראות בניה וכו'. ולגבי הקטע הרוחני – מתואר בצמצום רב: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". אולם זה אומר הכל... הנביא מציין – אם אתם סבורים שלקב"ה יש מקום פיזי פה בעולם – אתם טועים, שהרי כל השמים כולם הם רק הכיסא של הקב"ה והארץ היא ההדום שעליו הוא מניח את רגליו [בהשאלה] – ולכן, איך תוכלו לבנות לי בית? אלא שהבית נבנה בליבו של אדם, וכל הפעולות הפיזיות מוליכות לכך. ונראה שכך גם נכון במישור הזוגיות, שהרי בית נאה וכו', מרחיבים דעתו של אדם.

כאשר נכס הנדל"ן מפסיק לשמש "בית" במובן הרוחני, מן הסתם הוא יפסיק לשמש בית במובן הפיזי. ולהיפך – כאשר אנו עוברים/עוזבים "בית" אנו מעבירים את עצמנו תהליך של ניתוק רגשי [שלעתים כואב], ומכינים את עצמנו להיקשר ל"בית" חדש. דומה, על פי החשיבה היהודית, שהצער העצום על חורבן בית המקדש, יותר מאשר הוא צער על החורבן, הכאב והשיעבוד, הוא צער על הפגיעה בתחושת הביתיות שהיתה לנו בתקופת "מביט מן החלונות", ומאידך מסייעת לנו להתקרב יותר לביתיות הפנימית, הרוחנית, בתקופה של "מציץ מן החרכים".