התוכנית "לרדת בגדול" הגיעה לשלב חדש. בשלב הזה הקבוצות התפרקו, וכל אחד יעשה את המקסימום להגיע למקום הראשון. בשלב זה נתבקשו המתמודדים לבחור את המאמן שלהם. כידוע, יש להם שני מאמנים - אור-לי, ונדב.
שניהם מאמנים טובים, שניהם אכפתיים, שניהם רוצים מאוד מאוד להצליח, אבל לכל אחד הדרך שלו.
אור-לי, אמנם מדרבנת, ולפעמים קצת כועסת, אולם באופן כללי היא מאוד רגישה, מלאת אמפתיה, מחבקת - לא רואים את זה, אבל מן הסתם היא יותר רכה גם בדרישות שלה, מתאימה את עצמה למתאמנים שלה.
נדב, לעומתה, הוא הרבה יותר קשוח. הוא רוצה שהפריצה תבוא מהמתאמנים עצמם, ולכן הוא גם פחות מתחשב בהם, במישור הזה, דורש מהם יותר - יותר עבודה, יותר משמעת.
כל אחד צריך לבחור איזה מאמן הוא רוצה.
מתוך 6 מתמודדים - 4 בחרו באורלי, 2 בחרו בנדב.
השיקול שלהם לא היה רק באיזה מאמן מדובר, אלא קיום התחייבות (ליאב), או הרגל [לא רצו לפגוע במאמן שלהם, התרגלו אליו וכו'). מעניינת היתה לארה, שבחרה באורלי למרות שלא הסתדרה איתה. אולי הדבר מגשים את המחקרים המראים שאנשים פחות אוהבים לשנות. אולי לארה מאוד רצתה דווקא את ההכרה של אורלי. אולי היא פחדה שנדב יהיה יותר קשה איתה.
מי שעברה לקבוצה השניה של אורלי, היתה אסתר - היא לא עברה בגלל אורלי, אלא מנימוק אחר - היא עברה על מנת להתנתק מבעלה ולאפשר לו מרחב.
מה זה מלמד אותנו? ועל מה כדאי לשים את הדגש? האם להיות יותר נחמדים, או יותר קשוחים? האם זה משנה באיזה תחום אנו עוסקים? קרי צריך להיות יותר קשה באימון צבאי/ספורט, אולם באימון אישי להיות יותר רך? אינני משוכנע בכך.
האם התוצאה היא החשובה - קרי אני רוצה את מי שיביא אותי הכי גבוה, לא משנה כיצד יתנהג אלי? או שגם הדרך חשובה לי, קרי אני מחפש מאמן שיהיה "בן אדם", טיפוס רגיש וכדומה?
שימו לב, שלעתים דווקא המאמן הקשוח הוא זה שנותן את המוטיבציה, מעורר בנו את הכעסים והאנרגיות השליליות שנאו פורקים אותן תוך דבקות במטרה. ולעתים התנהגות כזאת שוברת את המתאמן, שזקוק למישהו שיקח אותו יד ביד.
בתמונה משמאל - סצינה בלתי נשכחת מהסרט קצין וג'נטלמן, כאשר המפקד "יורד" על ריצ'רד גיר ומנסה לייאש אותו, אבל דווקא זה מכניס מוטיבציה להשלים את הקורס.
שניהם מאמנים טובים, שניהם אכפתיים, שניהם רוצים מאוד מאוד להצליח, אבל לכל אחד הדרך שלו.
אור-לי, אמנם מדרבנת, ולפעמים קצת כועסת, אולם באופן כללי היא מאוד רגישה, מלאת אמפתיה, מחבקת - לא רואים את זה, אבל מן הסתם היא יותר רכה גם בדרישות שלה, מתאימה את עצמה למתאמנים שלה.
נדב, לעומתה, הוא הרבה יותר קשוח. הוא רוצה שהפריצה תבוא מהמתאמנים עצמם, ולכן הוא גם פחות מתחשב בהם, במישור הזה, דורש מהם יותר - יותר עבודה, יותר משמעת.
כל אחד צריך לבחור איזה מאמן הוא רוצה.
מתוך 6 מתמודדים - 4 בחרו באורלי, 2 בחרו בנדב.השיקול שלהם לא היה רק באיזה מאמן מדובר, אלא קיום התחייבות (ליאב), או הרגל [לא רצו לפגוע במאמן שלהם, התרגלו אליו וכו'). מעניינת היתה לארה, שבחרה באורלי למרות שלא הסתדרה איתה. אולי הדבר מגשים את המחקרים המראים שאנשים פחות אוהבים לשנות. אולי לארה מאוד רצתה דווקא את ההכרה של אורלי. אולי היא פחדה שנדב יהיה יותר קשה איתה.
מי שעברה לקבוצה השניה של אורלי, היתה אסתר - היא לא עברה בגלל אורלי, אלא מנימוק אחר - היא עברה על מנת להתנתק מבעלה ולאפשר לו מרחב.
מה זה מלמד אותנו? ועל מה כדאי לשים את הדגש? האם להיות יותר נחמדים, או יותר קשוחים? האם זה משנה באיזה תחום אנו עוסקים? קרי צריך להיות יותר קשה באימון צבאי/ספורט, אולם באימון אישי להיות יותר רך? אינני משוכנע בכך.
האם התוצאה היא החשובה - קרי אני רוצה את מי שיביא אותי הכי גבוה, לא משנה כיצד יתנהג אלי? או שגם הדרך חשובה לי, קרי אני מחפש מאמן שיהיה "בן אדם", טיפוס רגיש וכדומה?
שימו לב, שלעתים דווקא המאמן הקשוח הוא זה שנותן את המוטיבציה, מעורר בנו את הכעסים והאנרגיות השליליות שנאו פורקים אותן תוך דבקות במטרה. ולעתים התנהגות כזאת שוברת את המתאמן, שזקוק למישהו שיקח אותו יד ביד.בתמונה משמאל - סצינה בלתי נשכחת מהסרט קצין וג'נטלמן, כאשר המפקד "יורד" על ריצ'רד גיר ומנסה לייאש אותו, אבל דווקא זה מכניס מוטיבציה להשלים את הקורס.
