בפוסט הזה הייתי מבקש להתמקד במבנה התודעתי של האדם וקשרי הגומלין בין החלקים השונים שבו. על פי הקבלה קיימים מספר חלקים בנפש, ואין אני מתכוון לחלוקה הקלאסית של נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, אלא לחלוקה הבאה, מלמטה למעלה):
1. מכלול הרגשות (המכונה "זעיר אנפין”) – כמו חסד, אהבה, גבורה, סבלנות, איזון, ענווה, איפוק, יראה ועוד;
2. מכלול השכל וההיגיון – המחולק לחכמה, בינה ודעת (היא החיבור בין השכל לבין החוויה והרגש);
וספירת הכתר, המייצגת את הכוחות שמעל לשכל (כמו הכתר הנמצא על הראש) המחולקת ל-3 חלקים:
3. הרצון (“אריך אנפין”); אין "דבר" העומד בפני הרצון, מכיוון שהרצון מתמרן את השכל לפעול בהתאם לו.
4. העונג ("עתיק יומין"). עונג הוא מקום גבוה ביותר, המקום התודעתי של השבת (“וקראת לשבת עונג") שהוא מקור הברכה. לא נרחיב על כך כאן. העונג יוצר את הרצון.
5. האמונה (רדל"א – הראש הנעלם, האין).
עיון במבנה התודעתי מגלה השפעה דו צדדית של חלקי התודעה ומעורר בנו תובנות חשובות בכל הנוגע להתנהלות שלנו.
הכיוון הראשון הוא השפעה מלמעלה למטה:
לכל אדם יש סט מסוים של אמונות. אמונה הינה תפיסה מסוימת, המשלימה פער בין המציאות הידועה בזמן נתון, לבין הבלתי ידוע. מעצם הגדרתה, כל אמונה מתחילה במקום בו נגמר השכל, ומשלימה אותו.
האמונה יוצרת תחושה של עונג (או את היפוכו).
העונג (או הערגה לעונג) יוצר את הרצון לקבל עוד.
הרצון משפיע על השכל, לצורך תכנון מילוי הרצון, והשגת העונג, המנוהל על ידי האמונה.
השכל מנהל את הרגשות.
דוגמה פשוטה שאינה מערבת את כל המכלול: אנו נמצאים בטיילת, מרגישים צימאון. חסר לנו "עונג" של שתיה קרה. העונג יוצר רצון לשתיה. הרצון יוצר "היגיון" – חם וחייבים לשתות, אחרת אתייבש. כתוצאה מכך אנו נקנה בקבוק שתיה קרה של חצי ליטר במחיר של כמעט שישיית מים. ברור לנו שבזבוז כזה אינו הגיוני – ראשית מכיוון שברוב המקרים אפשר להתאפק עוד שעה שעתיים, ושנית – גם אם המצב "קריטי", הרי שאין שום עדיפות לקולה קרה על מים בטמפרטורת החדר. זה גם דומה למצב בו אנו יכולים להתעכב בסופרמרקט שעה ארוכה על השוואת מחירים על מנת לחסוך כמה אגורות בכל מוצר, ולאחר שאנו יוצאים עם כל השקיות (או אפילו כשאנו ממתינים בתור לקופה), לקנות "מגנום" במחיר של גלידה שלמה (אגב, מומחי עולם הפרסומת מודעים לתהליך זה ועובדים בדיוק על הערוצים האלה).
השפעה מלמטה למעלה
כפי שראינו, קיימת השפעה “מלמעלה למטה", אולם קיימת גם השפעה הפוכה, לפיה דווקא הרובדים הנמוכים של הנפש משפיעים על הרובדים העליונים שלה. למשל: אדם חווה חוויה מסוימת. הוא מעבד אותה בשכלו. כאמור – הצריבה החוויתית של החוויה בשכל הינה ה"דעת". הדעת יוצרת אצלנו רצון חיובי או שלילי לחזור על החוויה. הרצון מזין את העונג ולבסוף, את האמונה על פיה כשניקלע למצבים דומים, תיווצר לבסוף חוויה דומה (מה שכמובן אינו הכרחי). ואם נרצה לקצר ולפשט את התהליך נאמר – שהמחשבה יצרה אמונה. אמנם, האמונה הזאת, כל עוד היא תהיה בגדר של "אמונה", היא תנהל את המחשבה, באמצעות העונג והרצון.
אז מה קדם למה – האם האמונה יצרה את המחשבה, או שמא המחשבה יצרה את האמונה?
העולה מהאמור הוא, שהמחשבות שלנו יוצרות את המציאות, באופן שהן "משתדרגות" לכדי אמונות, שינהלו אותנו באמצעות המחשבות/שכל והרגשות – עד עשיה בפועל וכך יצרו את המציאות.
וזה היסוד השכלי (להבדיל מהאמוני) לגישת - “חשוב טוב – יהיה טוב".
נקודה אחרונה, שלא אפתח אותה כאן, אלא אשאיר בצריך-עיון, הינה ניתוח רגשות המנהלים אותנו, כמו התאהבות. נראה לי שעיונית רגש כזו אמור להיות מקוטלג ברמת העונג, המשפיע על הרצון, המנהל את השכל. וזאת להבדיל מרגש אהבה הנשלט על ידי השכל, או בכל מקרה – רגש שאינו גורם לשכל "ללכת לאיבוד".
