"שלח לי אנרגיות של אהבה," ביקשתי בדרך לבית הכנסת. ניצוץ קטן שישטוף את המים העכורים.
המים העכורים שלקחו חיים צעירים.
המים הזועמים של הביקורת המוקדמת.
המים השחורים של השנאה והשמחה לאיד. איך אפשר?!?
אפילו עוד לא טמנו אותם באדמה, והשיטפון הולך וגואה.
"אנא שלח לי, כי אני פשוט חייב משהו. אפילו פירור של אהבה. אצבע בסכר."
ואז, ח"י צעדים לפני הכניסה לבית הכנסת, פגשתי אותו, איש יקר, כהן, שאיבד את אמו לפני כשבועיים. השבוע חלקנו יחדיו את החזנות של תפילת שחרית. הוא מתחיל את החצי הראשון של התפילה, עד אחרי תחנון (כולל תפילת שמונה עשרה) ואני ממשיך ומסיים את התפילה.
ושמתי לב שבשל כך הוא מפסיד את ברכת הכוהנים. כשהכוהנים האחרים בירכו השבוע, הוא הרכין את ראשו על התיבה, כאילו לא רצה להפריע לברכה שלהם לעבור מעליו, אל כל המתפללים. לא הבנתי מדוע הוא לא מברך איתם. אבל כמובן שבימים הקודמים לא אמרתי מילה ולא התערבתי ולא שאלתי אותו למה נוהג כך ולא אחרת. לא שואלים אנשים אבלים שאלות מיותרות, בטח לא בשלושים.
ואומר לכם בשקט, ברכת הכוהנים לא היתה השבוע אותה ברכה, בלי הברכה שלו.
עד הבוקר. הוא ראה אותי מתקרב לבית הכנסת, נעצר וחיכה לי לפני הכניסה.
"האם תוכל להחליף אותי קצת יותר מוקדם בתפילה, בחזרת הש"ץ בתפילת שמונה עשרה?" שאל אותי, "אני פשוט רוצה לברך ברכת כהנים."
"באמת לא הבנתי למה אתה לא מברך," שיתפתי אותו.
"כי יש אומרים, שכל ה"שלושים" הכוהנים לא מברכים, אבל אני לא יכול יותר."
אתם מבינים?
הוא לא יכל יותר.
הלב שלו רצה לברך.
כל חייו הוא התרגל לברך.
מדי יום ביומו.
לא מספיק שאיבד אימא, יאבד גם את הזכות לברך את אחיו באהבה?
אז הוא ויתר על חלק מהתפילה, על מנת שיוכל לעלות עם חבריו הכהנים, לברך.
כשסיים את תפילת הלחש שלו, הוא כבר חיפש אותי. מיהרתי להחליף אותו. והוא? רץ ליטול את ידיו ותפס את מקומו, התכונן.
אילו ידעתם איזה אור היה שם הבוקר.
אילו ידעתם כמה זה היה חסר לי הבוקר.
מחווה קטנה אבל עצומה.
ניצוץ קטן שהלוואי וייהפך ללהבה גדולה.
חיפשתי תמונה, וראיתי את כפות הידיים של הכהנים ואז פתאום קלטתי, הפכתי את התמונה. רואים? מדהים, לא? זה תמיד היה שם...
באהבה.
זה מה שאנחנו צריכים עכשיו. אהבה וחיבוק.
מוזמנים לשתף ולהעביר.
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
