"רבות
מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום", כך היה נוהג אבי מורי זצ"ל לומר.
נזכרתי בכך השבוע עת הרהרתי כיצד גורמים שונים הסתכלו על ארץ ישראל.
הכנסיה
הנוצרית-קתולית
כך מתמצת משרד החוץ: "בשנת 1897, כשהרעיון הציוני החל להתפשט באירופה וארבעה
חודשים לפני התכנסות הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, הודיע כתב העת הישועי רב ההשפעה Civita Cattolica
שהכנסייה הקתולית לא תוכל להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בארץ הקודש, שבירתה
ירושלים והמקומות הקדושים נתונים לשליטתה. כעבור שבע שנים, בשנת 1904, נפגש מייסד
התנועה הציונית, תאודור הרצל, עם האפיפיור פיוס ה-10, בתקווה לזכות בתמיכת הכס
הקדוש במפעל הציוני. פיוס דחה אותו והכריז שהכנסייה אינה יכולה להכיר בעם היהודי
ובשאיפותיו בארץ ישראל, מאחר שהיהודים "לא הכירו באדוננו". מניעיו של
הרצל היו מדיניים; תגובתו של האפיפיור
נבעה מהתאולוגיה הקתולית."
מדינת
ישראל עבור הכנסיה הנוצרית היוותה "בעיה תיאולוגית," בהיותה סתירה לכך
שלאחר רצח ישו (כביכול), היהודים צריכים ואמורים להיות עם נשפל ונדכה ונשלט על ידי
הכנסיה.
לאחר קום המדינה
התקיימו מגעים רבים בין ההנהגה הצעירה לבין ראשי הכנסיה, עד כי ב-1965 פרסמה מועצת
הוותיקן השנייה הצהרה המוכרת בשם Nostra Aetate, שהביאה לשינוי יסודי בקשריה של הכנסייה עם
היהודים, וקבעה, בין היתר, ש"האלוהים מוקיר את היהודים בזכות אבותיהם; הוא
אינו מתחרט על המתנות שהוא מעניק [להם]". יתרה מזאת, "אי-אפשר להאשים את
כל היהודים, ללא הבחנה, במותו ובצליבתו של ישו, לא את היהודים שחיו בימיו ולא את
היהודים החיים כיום". אולם יחלפו עוד קרוב ל-30 שנה עד שהוותיקן יכיר בצורה
מלאה במדינה.
היהדות
החרדית
להבדיל,
חלק גדול מאוד של היהדות החרדית אף הוא לא היה מעוניין בהקמתה של המדינה, מכיוון
שלא היה מוכן לקבל את הרעיון שתקומתם של ישראל תיעשה על ידי אנשים שאינם שומרי
תורה ומצוות. הגאולה צריכה לבוא משמיים, וודאי שלא על ידי "כופרים"
שעושים ההפך מרצון השם. על כן, זה חייב להיות סוג של שקר, כל הנושא הציוני, שקר
שימיט אסון על כלל העם היהודי.
גישה
זו גרמה להיבדלות של הגוש החרדי מהנהגת המוסדות הציוניים ולאחר מכן מהנהגת המדינה
הצעירה, ולהפסד גדול להזדמנות שהיתה להם לתפוס עמדת הובלה.
לאחר
קום המדינה היחס השתנה לאיטו וכיום אלה המחזיקים בגישה זו נותרו בשוליים שבשוליים.
רובה של היהדות החרדית משתלב במעגל העבודה, משלם מסים וגם החל להשתלב בצבא. יותר
ויותר יהודים חרדים לא מתביישים להצהיר שהם ציונים.
הציונות
הכללית
בעיני
חלק מהציונים, ארץ ישראל הינה המקום המועדף שבו ניתן להקים בית יהודי, מטעמים
פרגמטיים, והוא הסיכוי להוביל להסכמה כוללת של כלל הזרמים, בדבר מקום בו תקום
המדינה.
כאשר
כשל הניסיון להשיג צ'ארטר מהממשל העותמאני להתיישבות יהודית בארץ ישראל, הועלו
הצעות אחרות, כגון אל עריש, או אפריקה (תוכנית אוגנדה) ופינסקר (קודם לכן) אף דיבר
גם על "סוריא".
הנאציזם
עיתון
"דבר" מ-10.7.32, עוד לפני עליית הנאצים לשלטון, מתעד שנאצים התנפלו על
יהודים בקריאות: "יהודים לפלשתינא, גרמניה אינה ליהודים!"
קיים
תיעוד לכך שהנאצים ראו בחיוב את הגישה להקים בית ליהודים בארץ ישראל, לא מכיוון
שהיו ציונים, כמובן, אלא כדי שתהיה כתובת אליה יוכלו לסלק את היהודים. כזכור, אף
מדינה לא רצתה לקלוט יהודים, ודאי לא בכמויות שהיו באירופה, ואף לא בגרמניה.
ובנוסף, אילו היהודים היו משתלבים במדינה ריבונית אחרת, קשה הרבה יותר לצאת נגדה למלחמה
על מנת לחסל אותם, מה שלא ניתן לומר על ארץ ישראל, בה מרוכזים יהודים, ואף מסובבים
על ידי שונאיהם הפלשתינאים, איתם היו הנאצים בקשר חם.
מדינות
אירופה | האומות המאוחדות
חלק
גדול ממדינות אירופה היה אדיש, לשון המעטה, לרצח היהודים בתקופת השואה. מה קרה שהן
התכנסו על מנת להכיר בנו בכ"ט בנובמבר? האם היה זה מאהבת ישראל? כנראה שלא..
באיזור
אירופה הסתובבו מאות אלפי עקורים, שהתרכזו במחנות, ולא אפשרו למדינות אירופה לסגור
את פרק המלחמה, ולסגור את הגבולות. הדרך הנוחה ביותר מבחינתן היתה שכולם יסתלקו
לארץ ישראל (רחוק מהן...), אלא שהבריטים שלטו שם ולא אפשרו ליהודים לעלות. מה
הפתרון? להקים ליהודים מדינה, וכולם "יעופו" לשם, וכך ייפטרו מהבעיה הזאת.
הציונות
החרדית-דתית
אי
אפשר לסיים ללא גישתו ותורתו של הגאון מווילנא. שעורר בכל כוחו לעלות לארץ ישראל.
היא המקום בו תהיה הגאולה, רק בו עם ישראל יזכה לתקומתו ולהביס את הסטרא אחרא. היא
המקום אליו התפלל העם היהודי אלפי שנים. ארץ ישראל אינה ברירת מחדל, או האופציה
הפחות מועדפת. זו חובה קדושה, זה צו השעה לעלות לארץ. אין ארץ אחרת.
עשרות
שנים אחריו, מבשר הציונות הראשון, הרב אלקלעי, אמר שכולנו חייבים לחזור בתשובה,
ומהותה של התשובה היא השיבה לארץ ישראל. שניהם אמרו, שהמדינה תקום על ידי יהודים.
יותר דתיים, פחות דתיים – זה לא העניין.
במה
העניין?
סיפורי
ספר בראשית הנוגעים לגאולה, קרי איך נולד מואב, ממנו נולדה רות, ואיך נולד פרץ,
אשר משניהם יצא דוד מלך ישראל, הם סיפורים "עקומים". הם מלמדים אותנו,
שלעתים הדרך למטרה המקווה עוברת דרך ערפל ובלבול. זו דרכה של גאולת ישראל, בין
היתר על מנת לבלבל את המתנגדים.
הנביא
אומר: "קומי אורי, כי בא אורך, וכבוד ה' עלייך זרח, כי הינה החושך יכסה ארץ,
וערפל לאומים, ועלייך יזרח ה' וכבודו עלייך ייראה". – הזמן לקום ולזקוף את
הקומה הוא לחטוף ולנצל את הרגע. כאשר יהיה ערפל, ולא יראו ולא יבינו בדיוק מה
קורה, אז תהיה ההזדמנות.
מהגישה
הנוצרית אנחנו יכולים להבין עד כמה חשובה היתה לנו הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
הגישה
של אומות העולם היא ממש סוג של ערפל. היו להם השיקולים שלהם... אבל בלי שיקולים
אלה הם לא היו דוחפים להקמת מדינה.
מדהים
לראות שהנאצים, כן הנאצים, ראו בחיוב את ארץ ישראל כמקום ליהודים. ונזכיר את הסכם
העברה שנחתם עמם ובזכותו עלו לארץ כ-50 אלף יהודים מגרמניה לפני פרוץ המלחמה.
תארו
לכם לרגע אחד, שמה שעשו היהודים בשנת 1945 ואילך, היו עושים 10 שנים קודם. הרי גם
בשנים 45-48 היהודים עלו לארץ בלי הסכמה, נגד רצון הבריטים. תארו לכם שכל יהודי
גרמניה היו עולים על אניות ובאים ארצה וטוענים – הגרמנים סילקו אותנו ואין לנו
מקום אחר! עשרות ומאות אלפים היו עושים את המהלך הזה. מה היה קורה אז? שאלה גדולה
שנותיר אותה בצריך עיון.
אפילו
הציונים לא היו בטוחים שהם רוצים דווקא את ציון... הם רצו מדינה ללאום היהודי.
ההתנגדות העותמאנית ופרעות קישינב הובילו לכך שהתחילו לשקול אופציות אחרות, ואילו
אופציות אלו היו צולחות, לא היינו היום כאן, בארץ ציון, אלא באפריקה או ליד
קפריסין. מדהים! אבל כל אלה היו הסחות דעת, מחשבות מחשבות מחשבות... הכל משתלב, גם
הנקודה הזאת.
יש
שאלות עמוקות ביותר שעומדות לי על קצה הלשון בסוגיות אלה... למה האירועים אירעו
בסדר כזה דווקא, ואינני מעז אפילו להעלות אותן לדיון מחשבתי ביני לבין עצמי.
במבחן
התוצאה, לאחר 70 שנה, מבינים שאין ליהודים מקום טוב יותר מאשר ארץ ישראל. רובם
מרגישים כאן טוב. רובם רוצים את הארץ הזאת ולא ארץ אחרת.
יוסף
כבר עמד על התופעה הזאת עם אחיו – לא משנה מה אתם חשבתם, אומר להם יוסף,
הקב"ה חשב את המחשבות שלו, והמחשבות שלו היו לטובה. וזה מה שמשנה.
