זיכרון השואה הראשון
שלי הוא מגיל 10.
נסענו מבית הספר לבקר
בבית ווהלין. שם, באודיטוריום האפל צפינו בתמונות מזעזעות ושמענו סיפורים מסמרי שיער.
(כן.. היום מדברים על הנפש הרכה של התלמידים שיוצאים לפולין.. מה הראו לנו בגיל
10?!?)
בהזדמנות הראשונה זינקתי
מהכיסא, ושאלתי: "מדוע הם לא התנגדו?"
התשובה שקיבלתי היתה
תשובה רפה. אינני זוכר אותה. אני רק זוכר שהיא מאוד מאוד לא סיפקה אותי. וכבר בגיל
10 הבנתי, שהיא גם לא סיפקה את מי שנתן אותה.
עם השנים הבנתי, שמה
שדיברו אז, לפני 40 שנה, היה על השואה הגדולה והענקית, על הסבל, זה היה עיקר העיקרים,
ובמסגרתה היתה גם גבורה של מעטים ובודדים, שלכבודם הוסיפו את המילה "גבורה."
אבל מאז זה השתנה. הנרטיב
של היום הרבה הרבה יותר מתיישב על דעתי ועל לבי. השואה היא אותה שואה. ואיננו חלילה
ממעיטים לרגע אחד בקושי ובהלם ובזוועה הנוראה. אבל דווקא בשל כך, דווקא בשל היותה כה
נוראה, מבינים אנו את הגבורה האדירה והגדולה יותר שגילו שם, הן הנספים והן השורדים.
אתמול נתתי הרצאה בשאלה
שהעסיקה אותי שנים רבות. איך יכול להיות שיהודים לא התאבדו בשואה? היינו מצפים לראות
התאבדות המונית של עשרות אלפים ואולי יותר. חצי שעה מתוך ההרצאה רק גיליתי טפח קטן
ממה שעבר עליהם שם, כדי שיבינו את עוצמת השאלה.
לאחר מכן נתתי כדוגמה
את יהודי גרמניה. 10,000 יהודים התאבדו בשנת 1938, כאשר נותרו בגרמניה כרבע מיליון
יהודים. אם זה היחס, אתם מתארים לעצמכם כמה יהודים היו צריכים להתאבד בפולין? מאות
אלפים!! ומה עם יתר מדינות אירופה?
לא התאבדו!! נלחמו על
החיים!! גם בגטאות וגם במחנות!!
ולא זו בלבד, ישראל
גוטמן מביא מחקרים, שלא היה רצח בגטו ורשה בכל התקופה שהוא פעל. (למעט רצח אחד ידוע).
מאות אלפים נלחמים על החיים, על לחם, על ביגוד, על מקום לישון ומקום לעבוד - ולא רוצחים!
לא זו בלבד, הם מסייעים
זה לזה. מקימים ועדי בתים. מתגייסים לעזרה הדדית. מטבחים ציבוריים וסעד.
מה זה, אם לא להילחם
על החיים דקה אחר דקה, יום אחר יום, מסלקציה לסלקציה, אם לא גבורה?!?
ככל שהשואה היתה גדולה
יותר, הגבורה היתה פי כמה וכמה.
סיימתי אתמול את ההרצאה.
חזרתי הביתה. היום מתקשר אלי יהודי נסער כולו. ואומר לי - "שי, רק עכשיו אני מבין
מה אמרת אתמול, הם לא התאבדו!!!"
רבותי, זה פלא גדול
ועצום.
במסע אני חוזר ואומר
לתלמידים. דעו לכם, שהעם היהודי, לעולם כולו, הוא כמו סיירת. כמו שבצבא כולם חשובים,
אבל יש חיילים של הסיירת, שעוברים את האימונים הקשים ביותר, וצריכים לגלות כוחות והישרדות,
ועוצמה, והרבה אמונה בצדקת הדרך, כך גם העם שלנו. בכל דור ודור עבר את הנסיונות הקשים
ביותר, גילה עוז רוח שלא תתואר, היטלטל ממקום למקום, מארץ לארץ, סבל בזיונות, והשפלות,
ורצח, וסכנות, אבל הצליח לשרוד, בכל מקום אליו הגיע.
אחרי שאנחנו מבינים
ורואים קצת מן הקצת, מהמאמצים האדירים שהנאצים השקיעו על מנת לחסל את העם היהודי, את
האופרציה האדירה, והעזרה שהיתה להם ממדינות אחרות, אי אפשר שלא להתפלא שנותרו בחיים
כמיליון שורדים לאחר השואה.
אסירים ששרדו במחנות
מוות. לפעמים כבר נכנסו לתוך תאי הגזים ונותרו בחיים.
נמלטים ששרדו שנים במסתור,
בתוך סביבה עויינת.
ללא מזון. ללא תנאים
סניטריים מינימליים. במחלות.
ילדים קטנים ששרדו לבד
ביערות.
אנשים שהיו סוגרים בגטאות
ובמחנות, שארגנו בדרך לא דרך נשק ויצאו למרוד בקלגס הנאצי.
מזי רעב שחלקו פרוסת
לחם עם אחרים.
יהודים ששמרו על יהדותם
בתוך התופת.
וביניהם יהודים שצעדו
בגאווה למות בשירת אני מאמין.
זו לא חכמה לנצח אדם
שידיו קשורות מאחור. זו חכמה להשיב מלחמה גם כשידיך ורגליך קשורות. ומלחמה - לא רק
בנשק. מלחמה על המוסר, על צלם אנוש. על הכבוד. מלחמה להיוותר בחיים.
זה לא שהיו הרבה הולכים
כצאן לטבח ומעט גיבורים. אלא רובם ככולם נאחזים בחיים ונלחמים על החיים כגיבורים.
עם ישראל נמשל לצאן.
הכבש הוא עדין, הוא תמים. אבל זה רק צד אחד של העם היהודי. הוא גם עם חזק, קשה עורף
ובעל יכולת הישרדות וכוח עמידה שאף עם לא גילה בהיסטוריה. העם היהודי נמשל לצאן, אבל
הוא לא פראייר!
שנים לאחר אותו יום
בבית ווהלין לא הבנתי את מה שאמרו שאומרים השורדים "ניצחנו". איך ניצחנו,
אם מתו 6 מיליון?
היום אני מבין. מבין
טוב מאוד. וגאה להיות חלק מהעם היהודי.
ואולי יום אחד,
"יום הזיכרון לשואה ולגבורה" ישנה את שמו ל"יום הזיכרון לגבורה היהודית
בשואה"
