ומי יקום בעד העם?

על שלושה עמודים נשענת היהדות – על התורה, על הארץ ועל העם. הלכה היהדות החרדית ואימצה את התורה. היהדות הדתית לאומית אימצה את הארץ. 

בעצם זה לא כל כך מדוייק. שהרי היהדות החרדית מצטיינת בפעילויות חסד, למען עם ישראל, וחלק גדול ממנה יושב בארץ ישראל ותומך במדינה. ומאידך המפעל התורני הדתי לאומי גדל באופן מרשים ויוצא דופן מאז קום המדינה, וגם השירות הלאומי נשען בעיקר על הבנות הדתיות-לאומיות. אבל אם תשאלו כל מגזר, על מה הוא ימסור את נפשו, אם ימסור את נפשו, על מה הוא מוכן להפיל ממשלה, אם יפיל אותה, אלה יאמרו – התורה, ואלה יאמרו – האדמה.

וכמובן שבדברים לעיל לא באתי לגרוע מאומה מחלקו של כלל הציבור הלא-דתי גם בתורה (מעבר לאהבת התורה שיש לחילונים רבים מאוד, כולם משלמים מסים, ולכן תומכים בדיעבד גם בישיבות), גם בחסד (עמותות חסד רבות ומרשימות, וכולם משתתפים בביטוח לאומי) וגם בארץ באהבה, ובשמירה עליה ועל כל אזרחי המדינה במסגרת צה"ל. וכמו כן יש לזכור את ההתעוררות העצומה שבאה למען ארץ ישראל דווקא מהצד של המשכילים בעליות הראשונות שבלעדיהם המפעל הציוני לא היה יוצא לפועל.

מי צודק?

לפני כחודשיים התחלתי, לדאבוני, לומר קדיש אחרי אבי מורי ז"ל. ולראשונה שמתי לב להבדל קטן, אבל גדול (ונדייק – אחד ההבדלים) בקדיש דרבנן בין בנוסח הספרדי לאשכנזי.

בנוסח הספרדי (המכונה "עדות מזרח") כתוב: "... דעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּשְׁתָּא. דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר..." – מה קדושה? התורה.

ואילו בנוסח האשכנזי כתוב: "... דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא. דִּי בְאַתְרָא קַדִּישָׁא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר" – מה קדושה? הארץ.

רוצה לומר – התשובה אינה כה פשוטה. התשובה אמנם היתה קלה יותר, כאשר ישבנו בגולה, והארץ היתה רעיון נבואי לאחרית הימים, באותה תקופה התגייס העם היהודי להגנה על התורה.

סיפורה של ישיבת וולוז'ין

ישיבת וולוז'ין - איך נכנסו כאן 500 תלמידים?

כאשר אני מגיע עם קבוצות לבית הקברות בוורשה אחת התחנות היא קברם של הנצי"ב זצ"ל ושל הבעל של נכדתו, הרב חיים סולובייצ'יק זצ"ל (רבי חיים מבריסק, אביו של הגאון מבריסק).

הנצי"ב, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין (שהוקמה ב-1802 על ידי רבי חיים מוולוזין, תלמידו הגדול והמובהק של הגר"א) החל משנת 1853 (באותה שנה בה נולד רבי חיים!) ובמשך כמעט ארבעים שנה. ישיבה זו התפרסמה בעמל התורה שלה, וגם המשורר ח.נ. ביאליק למד בה, וכתב בהשראתה את שירו הנודע "המתמיד". רבי חיים מבריסק לימד בה בעשר השנים האחרונות לקיומה. תחת הנהגת הנצי"ב הישיבה פרחה ומספר התלמידים בישיבה גדל במאות אחוזים, עד 500 תלמידים. 

לעת זקנה רצה הנצי"ב לעלות לארץ ישראל, וביקש למנות כיורשו את בנו, ר' חיים, שהיה רבה של מוסקבה, אך חלק מהתלמידים התנגדו, כי רצו את רבי חיים סולובייצ'יק. תסיסה זו גרמה בסופו של דבר להלשנה לשלטונות על "תפקודה הלקוי" של הישיבה, שהביאה להתערבות שר ההשכלה הרוסי. 

הרוסים החליטו לדרוש מהישיבה להוסיף לימודי חול, ובעיקר לימוד השפה הרוסית. ונתגלעה מחלוקת איתנים בתוך הישיבה. האם להמשיך את קיום הישיבה, במחיר הכנסת לימודי חול, או שמא חייב לצאת מסר, שתורה היא תורה, ויש למסור על כך הנפש, אפילו במחיר חורבן הבית. בסופו של דבר בלב כבד נסגרה הישיבה בחודש שבט תרנ"ב (2/1892).

הנצי"ב

האבדן והדאגות מה יהיה על התלמידים ועל תורתם, היה כבד מנשוא עבור הנצי"ב. הוא רצה לעלות לארץ, אולם חלה מאוד, בקושי הגיע לוורשה ושם נפטר וגם נקבר, בחודש אב תרנ"ג (8/1893). לימים נקבר צמוד אליו, רבי חיים (7/1918) ושניהם שוכנים יחדיו תחת אותו אוהל. האמת והשלום - אהבו. 
בדיעבד, אומרים החרדים, זה היה לטובה שנסגרה הישיבה, מכיוון שכל התלמידים נקלטו במוסדות אחרים, תורניים, שבהם לא היה ערבוב בין קודש לחול, והתורה נשמרה. מי יודע מה היה עולה בגורלם אילו היה נוצר השעטנז הזה.

ועוד אומרים בשם רבי חיים, שהיה ממובילי הגישה לסגור את הישיבה, שאמר, שבתחילה הנצי"ב איפשר קו פשרני שבו למדו את השפה הרוסית מחוץ לישיבה, והישיבה נסגרה לבסוף כי הרוסים "קיבלו תיאבון" והעלו את הדרישות. אולם אילו היו ראשי הישיבה עומדים מלכתחילה בתוקף ללא שום פשרות, אז הרוסים היו מוותרים, והישיבה לא היתה נסגרת. כך אומרים... מי יודע...

זה היה הקו במשך אלפיים שנה, שהתורה שמרה על עם ישראל, על לכידותו, על אופיו ותרבותו, ובלעדיה אין לנו שום סיכוי. השאלה הגדולה היא האם גם כיום, לאחר שחזרנו לארצנו, והמקום הגדול בעולם שבו ניתן ללמוד תורה הוא ארץ ישראל, שברור שבלעדיה עולם התורה יתמוטט, האם גם כיום אותה גישה עדיין אקטואלית או שמא צריך לעשות חישוב מסלול מחדש ומה האיזון הנדרש כיום. מי אני שאכניס ראשי בכך.

ועם ישראל?

כאשר משוחחים איתי חברים ומביעים תרעומת על המלחמה בנושא הגיוס, וחסימות הכבישים, אני אומר להם – שחשוב שבעם ישראל יהיה חלק שמוסר את נפשו על התורה. שכן האמצע, הממוצע, נקבע על ידי השוליים. בדיוק כמו שחשוב שיהיו כאלה שמוסרים את נפשם על הגבעות (כן, רבותיי, וגם כאלה שמעוררים אותנו לשמור על כבוד האדם). אלה גם אלה מעוררים אותנו לשמור על האידיאלים הנעלים ביותר, שבלעדיהם לא תהיה יהדות.

מה יותר חשוב? משה הכריע - עם ישראל

הבעיה הגדולה שלנו, הינה שאין מי שמרים את הדגל של עם ישראל. אין מי שמוסר את נפשו עבור עם ישראל, למעט, אם תרצו, ארגון חב"ד במידה מסוימת, אבל מעט מדי ביחס לצרכים של עם ישראל. המחלוקות בתוך הארץ קשות מנשוא, והדעות הולכות ומתקצנות. ואילו בחו"ל? ההתבוללות אוכלת הכל, ויהדות התפוצות הולכת ונעלמת.

אומרים חז"ל, עבור שניים נעשה מעשה בראשית - עבור התורה ועבור עם ישראל. בפרשת כי תשא קראנו על מחלוקת מטלטלת בין הקב"ה למשה. מי יותר חשוב: ברור היה שלנוכח חטאו של העם, לא יוכלו התורה והלוחות לחיות יחדיו. דעתו של משה היתה ברורה – אם אתה מעדיף את התורה, "מחני מספרך", אמר, ירד ושבר את הלוחות. בדיעבד חיזק אותו הקב"ה ואמר לו "יישר כוחך ששברת." כאשר נפטר משה רבינו זעקה השכינה: "מי יקום לי עם מרעים?!" לימים קיבל עם ישראל את רבי ישראל בעל שם טוב, שאביו ציווה עליו, לא על הארץ, ולא על התורה, אלא "תאהב כל יהודי." 

פעילותו של הבעש"ט עבור עם ישראל, הצילה יהודים רבים. מי יקום כיום להרים את הדגל הזה, של עם ישראל, בטרם יהיה מאוחר מדי?