תחילת סיפור הגאולה בספר שמות הוא בפסוק
הבא, שנראה יותר כמו כתב חידה: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת
בַּת לֵוִי" (שמות ב' א). ומפליא מקריאה ראשונה מדוע התורה לא אומרת פשוט
שעמרם לקח את יוכבד. מדוע הלשון הסתומה הזאת? והתשובה היא שלא השמות הם העיקר, אלא
המעשה. ומה המעשה? אומר רש"י:
"[1] פרוש
היה ממנה מפני גזירת פרעה וחזר ולקחה, וזהו "וילך", שהלך בעצת בתו,
שאמרה לו 'גזרתך קשה משל פרעה, אם פרעה גזר על הזכרים ואתה גם כן על הנקבות', והחזירה
ועשה בה לקוחין שניים,
[2] ואף
היא נהפכה להיות נערה. ובת ק"ל (130)
שנה היתה, שנולדה בבואה למצרים בין החומות, ומאתים ועשר נשתהו שם, וכשיצאו היה משה
בן שמונים שנה, אם כן כשנתעברה ממנו היתה בת מאה ושלשים, וקורא אותה בת לוי:"
ועכשיו לגמרי אנחנו מתפלאים, מאין שואב
רש"י את כל הדברים האלה? והכל כתוב בפסוק:
וילך – לאן הלך? לא כתוב לאן הוא הלך.
איש – איש נקרא כך, לאחר שהתחתן.
ויקח – אין לקיחה באישה אלא בנישואים. ולכן
לכאורה מדובר כאן במצב שבו אדם נשוי התחתן פעם שניה. אולם עמרם הרי לא התחתן
פעמיים, אלא רק עם יוכבד. משמע מכאן, שהוא התחתן איתה, וגרש אותה, והתחתן שנית.
ומדוע עשה כך? בשל גזירת פרעה. אמר לעצמו – כל עוד אני חי עם אשתי, יש עלינו מצווה
להביא ילדים לעולם. אבל ילדים אלה ימותו. ולכן אין טעם להביא ילדים לעולם בעת
כזאת. ולכן על מנת שלא נהיה עוברי עבירה, גירש אותה.
באה אליו בתו, מרים, ואמרה לו – אבא, הרי
אתה יותר גרוע מפרעה. שהרי פרעה גזר "רק" על הבנים. אבל אם אתה מתגרש
מאמא, ולא תביאו ילדים, הרי גם בנות לא תביא לעולם.
אבל את ההשלמה של דברי מרים אומר לנו הרב
יצחק ניסנבוים, אלפי שנים לאחר מכן בתקופת גטו ורשה. וכך עודד את חניכיו: "זוהי
שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו אויבינו את הנשמה והיהודי
הקריב גופו על קידוש השם. עתה הצורר דורש את הגוף היהודי וחובה על היהודי להגן
עליו - לשמור חייו" – אמר להם הרב יצחק ניסנבוים. יודע אני שחיינו בסכנה.
ורובנו נמות. אבל זה לא פוטר אותנו מלעשות הכל על מנת להישאר בחיים. יתכן ולי
אישית או לך אישית זה לא יעזור. אבל ודאי יהיו כאלה שיינצלו. וככל שכך, כל יהודי
שיישאר בחיים, זה ניצחון. זה קידוש השם. אנחנו לא נעזור לנאצים לנצח.
וזה היסוד של דברי מרים – אבא, את שלך אתה
חייב לעשות. דווקא בעת כזאת, שבה רוצחים את הילדים, המצווה היא להביא כמה שיותר
ילדים לעולם. נכון, חלק מהם ימותו. אבל אחרים יוותרו בחיים. ומהם יקום הדור הבא.
לא לנו לדעת מי ימות ומי יוותר לחיים, ובטח אנחנו לא צריכים לעזור לפרעה בגזירתו.
בת לוי – רש"י עושה חשבון שהיא היתה בת
מאה ושלושים. אם כן, כיצד יתכן שהיא מכונה "בת" – צעירה? שחזרו לה
הנעורים. שקיבלה כוחות חדשים. הכיצד זה יתכן?
צריך להבין, שעל פי התורה "ויקח"
כאשר לוקחים אדם, זה בד"כ בדיבור, בשכנוע, לרצונו. כאשר עמרם נישא מחדש ליוכבד,
היה זה על דעת שניהם. אותה יוכבד, שנולדה לדור הקודם, בין החומות, נותרה בה
לחלוחית של הדור הקודם, והיא החזירה את כוחותיה כימי קדם.
העצה הזאת, האמיצה, דווקא של מרים - הדור
הצעיר והלוחם, נכנסה ללבו של עמרם, שהפך לאיש, ולקח מחדש את אשתו האהובה יוכבד,
שהסכימה איתו. היתה להם משימה משותפת. המשימה היא להביא ילדים לעולם, זו המלחמה
שלהם כנגד פרעה. היה להם תפקיד למען עם ישראל. אם לא למען הדור הזה, למען הדורות
הבאים. זוהי המלחמה הקטנה שלהם בפרעה. מרגע שלקחו על עצמם תפקיד זה, הם קבלו
כוחות. חיוּת, והפכו להיות צעירים. יוכבד הפכה להיות צעירה. ומעניין שאומר
רש"י שהיתה בת "קל" – לרמוז לנו שהכבדות שהיתה להם קודם לכן,
הייאוש, שגרם להם להתגרש, נעלמו, והם הפכו להיות קלים, זריזים, חזקים ומלאים
כוחות. ולא שהכוחות שקיבלה סייעו לה ללדת, שהרי בסך הכל שלוש שנים קודם לכן ילדה
את אהרון. ולכן לא מופרך היתה שתלד. אלא הכוחות שקיבלה במסירות הנפש להביא ילדים
אמיצים לעולם, שימשיכו את הדור הבא. הכוחות האלה סייעו לה להתגבר על הפחדים ולעשות
מעשה.
וכאשר החיבור המחודש נעשה מתוך מטרה כזאת,
זכו והביאו לעולם את מושיעם של ישראל.
