על מה צמים בעשרה בטבת? הרי יש ימים אחרים לציין את החורבן. ואנחנו לא צמים סתם בשביל הכיף?!
בעשרה בטבת צמים בגלל העיוורון. בגלל האדישות. בעשרה בטבת רק החל המצור. היה עוד זמן לפעול, לעשות, למנוע. אבל אנשים המשיכו מכוח האינרציה. אנחנו צמים על הפספוס הגדול. על מאות אלפים ואולי מיליונים של הרוגים שניתן היה למנוע. זה הכאב שלנו. זה הלקח שעלינו ללמוד.
מדוע מזכירים את השואה בעשרה בטבת? הרי יש לנו כבר יום שואה אחד. למה צריך שניים? לענ"ד, על מנת להכניס בו משמעות ועומק, מעבר לפן של יום הקדיש הכללי, צריך להתמקד ביום הזה בתקופה שלפני החורבן.
אילו נשמעה דעתי, היינו מציינים את יום עלייתו של היטלר ימח שמו לשלטון. 30.1.1933 - ג' שבט תרצ"ג. הוא עלה עם אג'נדה ברורה. הוא התחיל לפעול כנגד היהודים מיד עם עלייתו לשלטון. הוא החל בתעמולה ובשטיפת מוח שלקחה לו כמה שנים, עד שהיטה את לב עמו ולב העמים האחרים כנגדנו. למרות כל זאת, ההנהגה היהודית בגרמניה עודדה אותם להישאר בגרמניה. שיהיה טוב. שזה יעבור. והם העדיפו לטמון את הראש בחול.
העיוורון של יהודי גרמניה באותה תקופה לא היה נחלתם בלבד. ולא הבעיה שלהם בלבד. שהרי השתיקה שלהם גלגלה כדור שלג. היא העצימה את הביטחון של הנאצים שהדבר אפשרי. היא הובילה אותם לפעולות ולמעשים שלא העזו לעשות. והבעיה שלהם הפכה להיות בעייתה של כל יהדות אירופה ולמעשה של כל העם היהודי באשר הוא.
אין מה לעשות, חייבים להבין, שיהודים ערבים זה לזה.
סוף מעשה במחשבה תחילה. איזה מחיר שילמנו!
והואיל ואיננו מציינים יום לזיכרון העיוורון הזה, של טרום השואה, האדישות הזאת, שאנו לוקים בה בכל דור ודור, אזי ביום הזה, של עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי צריך להתמקד במסר הזה.
מכל מקום, ואף על פי כן, ולמרות הכל - עם ישראל חי!
