יום שני, 30 בינואר 2012

חולת אהבה אני ?

שיתוף

העלם והעלמה הרוקדים בכרמים [ציור זה הוכן מנס קפה].
שי שגב, 2011
הסיפור המרכזי בשיר השירים, והנמצא גם באמצע הספר, הוא גם הסיפור התמוה ביותר שבו. שיר השירים עוסק באהבה של עלם ועלמה, אהבה שהיו לה הפרעות שונות, עד כדי כך שעל מנת להפריד בין העלמה לבין העלם, נלקחה הראשונה לארמונו של המלך. שם קוראת לו העלמה ומייחלת לבואו: "יבוא דודי לגנו, ויאכל פרי מגדיו!"; מצפה היא לו בכיליון עיניים ומבטיחה לו עולם ומלואו.


העלם נשמע לקריאתה של העלמה, עובר מרחק רב ומאמץ פיזי על מנת להגיע אליה, למרות הקור והגשם של החורף. לאחר שהוא מתגנב לארמון הוא נוקש בדלת ומכריז: "באתי לגני אחותי כלה..." ומן הסתם הוא מצפה שהעלמה, אהובתו, תמהר לפתוח לו, אולם הדבר לא קורה; שקט נשמע מן החדר. ליבה ער, אולם היא עצמה – ישנה. ואז הוא דופק שוב ומתחנן: "פתחי לי אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי, שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה" -  אלא העלמה מתחילה להתפנק, כאומרת לו, "עכשיו סגור, תבוא מחר": "פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי--אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?". אתם מבינים? הוא טרח ובא מרחק עצום, והיא לא מוכנה אפילו ללבוש את הכותנת שלה, וללכלך את רגליה!

התנהגותה המוזרה של העלמה

העלמה המחכה לאהובה. האם כאשר יגיע, היא תתעלם ממנו?
שי שגב, "מחכה" צבעים אקריליים, על בד, 2011
העלם עושה עוד מאמץ קטן, אולם כנראה שהעלמה לא ממהרת לקום, ואז הוא חומק והולך לו, ללא מילה נוספת. מאותו הרגע, העלמה משתגעת, מנסה לברוח מהארמון, תופסים אותה השומרים, מכים אותה, פוצעים אותה וקורעים את בגדיה – והיא – רק בקשה אחת יש לה – תעבירו מסר לבחור שלי, שאני חולת אהבה, פשוט לא התכוונתי! אני מאוד אוהבת אותו, אני רוצה שהוא יחזור!!

מה קרה כאן? איך אפשר להסביר את התנהגותה? הרי היא כל כך רצתה שהוא יבוא,כל כך ביקשה את זה ואפילו התחננה, אז מדוע היא מתנהגת אליו כך לאחר שהגיע אליה?
יש לנושא זה פירושים שונים. למשל, הרב שמואל יניב בספרו על שיר השירים, טוען שהמילה המרכזית בסיפור זה היא: "אני" המופיעה בקשר עם העלמה, והמלמדת כי העלמה תפסה את קשר האהבה בינה לבין העלם, כמשהו אגואיסטי, שנועד למלא את צרכיה היא, מבלי לחשוב על התמורה שגם היא צריכה לתת. אהבה אינה קשר של נוחות – אני אוהב רק כשנוח לי. העלם לא יכול היה לעמוד בזה, ורק כאשר הלך, העלמה הבינה את טעותה.

בשלות לאהבה
אבקש להציג שתי אפשרויות נוספות להביט על העניין:
אפשרות אחת נוגעת גם היא לשאלת הבשלות. פעמים רבות אנו עדים לכך שיש אנשים המבקשים שנים רבות בקשה מסוימת, נושאים תפילה לאיזה מצב בלתי אפשרי. שנים הם מדמיינים להם כיצד ייראה האושר הזה, לו הם מצפים, ומתחננים אליו. אולם בסופו של דבר, הם לא באמת מעוניינים בו, לא באמת רוצים אותו, ועל כן, כאשר הוא מגיע, אין בהם שום שמחה, שהרי אותו העניין לא באמת מה שהם היו זקוקים לו. אם נשליך את זה למקרה הפשט של שיר השירים, יתכן והעלמה כלל לא אהבה את העלם עצמו, אלא אולי חיפשה משהו אחר, כמו ריגוש לאהבה, או כמו רצון שמישהו ירצה אותה ויבוא אליה, אולם לאו דווקא הוא, ועל כן כאשר הגיע, לא היתה בה שום שמחה.
האפשרות השניה נוגעת לפסוק המקדים: "אני ישנה ולבי ער" – המתארת מצב עצוב ביותר – מצב בו האושר מידפק על הדלת, מגיע עד אלינו, אולם אנחנו לא מבחינים בו. אנו סבורים כי אין באותו אירוע מאומה, או אפילו יתכן וסוברים כי הוא רק מפריע לנו. לכן, אנו מזלזלים בו, לוקחים אותו כעוד עניין של מובן מאליו, ורק כאשר הוא חומק, אנו מבינים את גודל ההחמצה. הרצון קיים, אולם מכיוון שהנערה ישנה, אינה במצב של מודעות לגאולה, היא החמיצה את השעה.

שי שגב "עמוד האש" - אקריל על בד, 2011
הערה על בני ישראל שיצאו ממצרים
שני ההסברים האמורים לעיל, מבהירים לנו מזוויות שונות, מדוע עם ישראל התנהג כפי שהתנהג ביציאתו ממצרים, כאשר לא העריך את הגאולה, לא הבחין בה, זלזל בה ואפילו רצה לחזור למצרים:
על פי ההסבר הראשון, כל מה שרצו בני ישראל היה שמצרים יפסיקו לשעבד אותם. לא היה להם רצון להסתובב במדבר. ועל כן ברגע שהפסיק השיעבוד, היה להם מספיק; על פי ההסבר השני, בני ישראל לא היו מודעים לכך שהם במצב של גאולה. הם עדיין היו תחת רושם השיעבוד המצרי. למרות שעברו סדרה של אירועים, שהבהירו להם שהאושר כבר כאן, הם עדיין הרגישו כאילו הם בגלות.  
בשל כך, כאשר הוציאם ממצרים, לא נחם הקב"ה דרך ארץ פלשתים, ואף הוליך אותם 40 שנה במדבר, עד שנתקיים בהם – מתוך שלא לשמה, בא לשמה. קרי שלמרות שמלכתחילה לא קלטו את גודל השעה, ויצאו ממצרים אולי מתוך סיבות אחרות, עדיין לאחר התקופה בה הבינו - כי המהלך הזה הוא הנכון עבורם, רק אז נתעורר בהם הרצון לאהבה אמיתית, לגאולה, ולכניסה לארץ ישראל. 

יום שבת, 28 בינואר 2012

לדחוק את השעה

שיתוף
חז"ל אומרים לנו, שלא טוב לדחוק את השעה. מה פירוש הביטוי הזה, ומדוע לא טוב לדחוק את השעה?

ובכן, כאשר אמור להגיע מאורע עתידי מסוים [למשל, ממתינים לפגוש מישהו, ממתינים למשכורת, לתוכנית שמעוניינים לצפות בה, לאוכל שיהיה מוכן, ועוד), ואין לנו סבלנות להמתין עד שהוא יקרה, אנו עלולים ליפול לאחד משני מצבים, שכל אחד מהם מהווה "דחיקת השעה".

ניקח לדוגמה מצב בו היגענו הביתה ואנחנו רעבים מאוד. שמנו תבשיל על האש, שעל מנת שיתבשל כראוי יש להמתין שעה. הדרך הרגילה היא להמתין אותה השעה ובינתיים לעסוק בעניינים אחרים. "דחיקת השעה" תהיה אחת מאלה:

א. להגביר את האש, על מנת שהתבשיל יהיה מוכן מוקדם יותר. "דחיקת השעה" משמע, לנסות להקדים את השעה העתידית - הסכנה בכך שהתבשיל יישרף. אנו דוחקים את השעה העתידית, ומנסים להקדים אותה, ולבסוף התוצאה לא תהיה טובה.

ב. להמתין ליד הסיר בחוסר סבלנות, כל הזמן להביט בסיר, להרים את המכסה, לבדוק אם התבשיל נהיה מוכן או לא, וכו'. מה שאנו עושים במצב כזה הוא למעשה "להרוג את הזמן" עד שהאוכל יהיה מוכן. "דחיקת השעה" משמעה שאם שום דבר לא חשוב לנו, חוץ מהאוכל, הרי שאנחנו למעשה מפספסים את ההווה. ממילא האוכל יהיה מוכן בעוד שעה, אז מדוע להפסיד את השעה הזאת, מוטב יהיה לעסוק בעניינים חשובים אחרים, ולא לאבד את הזמן.

דוגמה קלאסית לדחיקת השעה ב"מירוץ למליון" היא כאשר המתמודדים כל כך לחוצים להגיע ליעד הבא, עד כדי כך שהם לא מספיקים ליהנות מהדרך.

מאידך, לעתים טוב לנו להזדרז על מנת להקדים, להצליח, וכאן מגיעה השאלה, מתי נדע שאנו דוחקים את השעה? האמת היא, שפעמים - - גם אם אנו יודעים שאנו עושים כן, פשוט אנו כל כך להוטים, שאין לנו ברירה, פשוט איננו יכולים לנהוג אחרת ואז אנו מקלקלים. אולם אם לא היגענו למצב כזה, פשוט צריך לתפוס את עצמנו בידיים, ולהבין שחבל לדחוק את השעה, חבל להפסיד את הזמן היקר שיש לנו, וחבל להפסיד את המאורע שאנו ממתינים לו! "החיפזון מן השטן, המתינות - מן הרחמן" אומרים בני דודנו בצדק.

בספר שיר השירים מבטא זאת שלמה המלך בצורה יפה: "מה תעירו ומה תעוררו, את האהבה עד שתחפץ".

מתוק ומר או מר ומתוק?

שיתוף
בשני ספרים שונים כותב שלמה המלך דברים לכאורה סותרים:

בספר משלי הוא כותב: "מים גנובים ימתקו". משמע, המים שאתה גנבת, דברים שלקחת מבלי שמותר לך, הם שמתוקים יותר, מכיוון שלא עבדת ולא טרחת עבורם, ואתה מקבל אותם חינם אין כסף.

לעומת זאת, בספר קוהלת הוא כותב: "מתוקה שנת העובד, אם מעט ואם הרבה יאכל", ודברים דומים הוא כותב במקומות נוספים בספר, במשמע שאדם נהנה ממה שטרח בגינו. ולא זו בלבד שהוא נהנה מהאוכל, הוא גם נהנה מהשינה שתבוא לאחר מכן, אפילו אם אכל הרבה.

אם כך מה נכון? האם החינם הוא המתוק, או מה שעבדנו עליו קשה?

מעבר לנושא ההקשר של כל פסוק, נראה לי שיש הבדל מהותי בין השניים - - - - אמנם שניהם מתוקים, בהבדל אחד משמעותי:

כאשר אדם שותה מים גנובים - זה תענוג שבתחילה מתוק, אולם בסופו מר; אם הוא בעל מצפון, תיוותר מרירות לאחר התענוג. ואם אינו בעל מצפון, הוא עלול להיתפס ולשלם מחיר כבד...

אך כאשר אדם עמל ולאחר מכן אוכל מפרי עמלו - אמנם בהתחלה מר לו, כאשר הוא עובד קשה, אולם לבסוף, מתוק וטוב לו, שהוא אוכל משלו, אין לו נקיפות מצפון שלקח ממישהו אחר, ואף לא חשש שיתפסו אותו בקלקלתו...

איזו מתיקות עדיפה? 

יום חמישי, 26 בינואר 2012

במעגלי צדק

שיתוף


               החיים לא נעצרו, הם רק הסתובבו 
מן הקצה אל הקצה אל הקצה 
אבל ככל הנראה נראה לי 
שאני מרוצה 

[ישראל בר און]

אחד הסיפורים הידועים ביותר בחסידות, סיפור שמקובל לספרו במוצאי שבתות, מספר על יהודי מעיירה פלונית בפולין, שחלם לו חלום, שבארץ רחוקה מעבר למדינות הים, מתחת לגשר פלוני מסתתר לו אוצר. והיהודי קם בבוקר, ארז מזוודה ונסע לאותה ארץ רחוקה. בהגיעו למקום, לאחר מאמצים רבים, ראה שעל הגשר ניצב שומר, המשגיח על כל תנועה שבו. המתין ללילה, והשומר לא זז ממשמרתו. ראה שאין לו ברירה, פנה לשומר וסיפר לו על החלום; ואף הציע לו שהוא יחפור וימצא את האוצר, ויחלוק אותו שווה בשווה עם השומר.

השומר הביט בו וצחק: "הו פתי, האם זו סיבה לעזוב את הכל ולנסוע עד קצה העולם? גם אני אתמול בלילה חלמתי, שבעיירה פלונית בפולין, בביתו של יהודי פלוני, מסתתר אוצר מאחרי התנור. אז מה? האם אני עזבתי הכל ונסעתי לפולין?"

היהודי שלנו, אשר הבין כי השומר חלם על ביתו שלו, הודה לו, עזב את השומר ומיהר לחזור לביתו, פירק את התנור ואכן מצא לשמחתו את האוצר. עד כאן הסיפור הזה, שיש עליו מערכי שיעור של שעות ארוכות. מה עניין החלום, ומדוע החליט היהודי ללכת בעקבות החלום? ואם הגיע כבר לשם, מדוע לא ניסה בכל זאת לחפור? ועוד שאלות רבות.

אולם דומה שהשאלה הגדולה ביותר הינה למה? למה היה צריך לשלוח את היהודי המסכן שלנו עד קצה העולם, כאשר האוצר מחכה לו כאן, בבית? למה לא לגלות לו מיד?

"יוליכני במעגלי צדק"

נזכרתי בסיפור הזה השבוע, כאשר שמעתי את שירו של ישראל בר און. אם נתבונן במלים, הוא מספר על שינוי מהותי שחל בחייו. מאידך הוא אומר שהכל הוא עושה בדיוק כמו פעם. והמעניין הוא, שהחיים הסתובבו מן הקצה (האחד שבו הוא היה) אל הקצה, ושוב פעם אל הקצה (כך בשיר) – ואם כך, למעשה הוא עשה סיבוב של 360 מעלות, וחזר לאותו מקום בו היה. ואכן קורה לאנשים לעתים, שהיו במקום אחד, עברו טלטלה וחזרו בדיוק לאותו מקום בו היו ואם כך, מה הועילה הטלטלה?

התשובה היא, כי לעתים, כמו בסיפור החסידי שלנו, אכן אדם יושב על חבית מלאה זהב, אולם הוא צריך ללכת עד קצה העולם, כדי להבין זאת. לעתים הקב"ה חייב להוליך את האדם במעגל, ולא בצורה ישרה, על מנת שילמד את השיעור.

והאדם, כאשר חוזר למקומו הראשון, הוא כמובן כבר אינו אותו האדם, הוא עבר תהליך חשוב ביותר של התפתחות, הגיע לאותו מקום, רק בדרגה גבוהה יותר.

"כי קרוב הוא"

כך קרה גם בפרשה שלנו. הקב"ה מוציא את ישראל ממצרים, ומוליך אותם במעגלים: "ויסב אלוקים את העם דרך המדבר..." סובב אותם במעגלים, בדיוק כפי שהורה להם לסובב את הר שעיר: "ונסב את הר שעיר ימים רבים". מדוע? הקב"ה לא חיפש את הדרך הקצרה, דרך ארץ פלשתים, מכיוון שזו היתה קרובה מדי. לטובתם של בני ישראל, הקב"ה היה צריך להוליך אותם במעגלים, כדי לאפשר להם את ההתפתחות הנפשית והרגשית לה היו זקוקים, והיה זה חסד גדול מצידו של הקב"ה.

שיעור עבורינו

לעתים אנו מבקשים לזרז את הקץ, מבקשים את הדרך הקצרה והמהירה, אך הכל מתעכב לנו, ואנו סובלים. לעתים, איננו מרוצים מהמקום בו אנו נמצאים ועושים כל מיני סיבובים לצאת ממנו, ובסוף חוזרים חזרה לאותו המקום. לא תמיד יש לראות זאת לרעה, לעתים יש בכך חסד גדול עבורינו, וכרגיל, הכל תלוי בנקודת המבט, שיש מי שדואג לנו, ומוליך אותנו בדרך הטובה ביותר עבורינו

שלב ושילוב

שיתוף

כל *שלב* בסולם חיינו, הוא *שילוב* של המדרגה הקודמת, בה עמדנו קודם לכן, והמדרגה בה נעמוד.

המדרגה הקודמת - היא כבר עובדה.
ולגבי המדרגה בה נעמוד - ככל שנביט גבוה יותר יוצא, כי המדרגה בה אנו עומדים גבוהה יותר, כבר מעצם העובדה בה שינינו את נקודת המבט.

"שאו מרום עיניכם"

בוקר של עליה לכולנו!

יום חמישי, 12 בינואר 2012

נקודת חיזק - חוברת בראשית

שיתוף

חברים,
לפניכם חוברת המאגדת סדרת מאמרי חיזוק קצרים שפרסמתי השנה בעלון שנקרא "מסביב לשולחן" לפי סדר פרשיות השבוע.
בכל מאמר רעיון קצר המחזק, מעורר אותנו.
חוברת זאת לפרשת בראשית.
אפשר להוריד למחשב וגם להעביר

להתחיל מבראשית

שיתוף


"לקום מחר בבוקר,
עם שיר חדש בלב
לשיר אותו בכוח
לשיר אותו בכאב,
לשמוע חלילים ברוח החופשית ,
ולהתחיל מבראשית.
[נעמי שמר]

המילה הפותחת את התורה היא "בראשית". לא היתה חובה לכלול אותה בטקסט. ניתן היה לכתוב, ואולי נכון היה יותר לכתוב: "אלוקים ברא בראשית, את השמים ואת הארץ". או אפשר היה גם לוותר על המילה הזאת כלל, ולפתוח פשוט במלים: "אלוקים ברא את השמים ואת הארץ". אם כך, יש משמעות לכך שהוחלט לשים את המילה "בראשית" בראש.

על פי המסורת, רבי שמעון בר יוחאי חיבר ספר בשם "תיקוני הזוהר" ובו שבעים פירושים קבליים שונים למילה "בראשית". ועל כן יהא זה קצת יומרני לנסות ולהסביר במילים פשוטות את תפקידה של המילה "בראשית", אולם אין אנו פטורים מנקודה אחת לפחות.

על פי אמונתנו, הקב"ה נמצא מעל הזמן. הוא היה מאז ומעולם, והוא יהיה לתמיד. על פי התורה, בשלב מסוים [שגם זה אינו ברור – הרי "שלב" יש לו משמעות, רק כאשר יש זמן, ואילו הזמן לא נוצר, עד שלא נוצר העולם] הוא החליט לברוא את העולם. יתרה מזאת, התורה מסבירה שהעולם לכאורה כבר היה קיים [והארץ היתה תוהו ובוהו], אולם בשלב שני הקב"ה החליט "לסדר" אותו – אור וחושך, מים עליונים ותחתונים, ועוד.  וגם זה אינו כל כך ברור, שהרי על פי הקבלה היו עולמות לפנינו ויהיו עוד עולמות אחרינו; אם כך, לשם מה לברוא, להחריב ולסדר מחדש בכל פעם?

אבל זה בדיוק העניין - - - לעתים צריך לדעת להביט קדימה, ולהתחיל מחדש. מה שהיה היה. עכשיו מתחילים מהתחלה. האות ב' פתוחה רק לעתיד. זו חשיבות ההתחלה. לעשות שוב, והפעם טוב יותר. לעשות שוב, ולתקן. אין ייאוש בעולם כלל.

רבי נחמן מברסלב מבקש מאיתנו לא להיות זקנים. ומהו "זקן" על פי רבי נחמן מברסלב? זה שסופר אחורה. מי שסופר כמה זמן נותר לו עוד לחיות כאן, מי שמבחינתו הוא סיים כאן את תפקידו, הרי הוא זקן, אפילו אם גילו הביולוגי צעיר. לעומת זאת, מי שקם בבוקר עם שיר חדש בלב, מתוך התפיסה שהעולם יפה וגדול ויש בו הזדמנויות, ויש עוד כל כך הרבה מה לעשות כאן, הוא "צעיר".

בפרשת שמות נקרא על הנס של הסנה, הבוער באש אבל איננו מאוכל על ידה. וכידוע, טבע האש הוא לחמם, לעבד, לבשל, להאיר – אולם היא חייבת לאכול ולכלות משהו אחר, על מנת שתוכל לפעול את פעולתה. ובסופו של דבר, כאשר חומר הבעירה מאוכל, גם האש דועכת. והחכמה היא לדעת להבעיר את האש בכל פעם מחדש.

זו המשמעות של "בראשית" ואולי לא בכדי המילה "בראשית" נחלקת למלים "ברית – אש". רבי נחמן עצמו מספר, כי היו פעמים רבות שלימד את עצמו להתחיל בכל פעם מחדש, אפילו מספר פעמים באותו היום, לא להתייאש, ולהתחדש שוב ושוב. וזה גם מה שהבריאה מלמדת אותנו, שהירידה, והנפילה, והקמילה, והריקבון – נועדו לשם דבר אחד, לאפשר את ההתחדשות שתבוא לאחר מכן, או בלשונו של רבי נחמן: "הירידה היא צורך העליה" ואם כך, גם הירידה עצמה היא חלק מהעליה, וגם סגירת הדלת האחת משמעה פתיחת הדלת האחרת. הוא שאמרנו – אין יאוש בעולם כלל!

יום רביעי, 11 בינואר 2012

שיר השירים - רקע

שיתוף

שיר השירים
הרצאה ראשונה – ד"ר שי שגב


מבוא

מאפיינים קלאסיים של שירה
מתי קוראים את שיר השירים?
אז מה יש בשיר השירים?
העלילה בשיר השירים


¿  ¿  ¿


מבוא

מגילת שיר השירים הינה אחת מתוך סדרה של שלושה ספרים – שיר השירים, משלי וקוהלת. על פי המסורת שלושתם חוברו על ידי שלמה המלך [אמנם בתלמוד הבבלי בבא בתרא יד: כתוב ש"חזקיה וסיעתו" כתבו ספרים אלה, אולם נראה כי הכוונה לכך ששלמה כתב את הדברים או אמר אותם, ואילו חזקיה וסיעתו ערכו ואיגדו אותם; באבות דרבי נתן כתוב שחזקיה וסיעתו חשפו את הדברים (דברי שלמה היו גנוזים)

·        שיר השירים [אשר לשלמה] עוסק בתקופה הצעירה בחייו של אדם. תקופת ההתאהבות, היופי, הרגשות החמים הפועמים בלב.
·        משלי [שלמה] – אלא משלים העוסקים כבר באדם שהגיע לגיל העמידה ויש בו בינה, והוא נותן עצות לחיים.
·        קוהלת [בן דוד] – עוסק באחרית ימיו של האדם, יום המוות מיום היוולדו; שאלות של תכלית החיים ועוד.

על פי המסורת, שיר השירים הוא קודש קודשים, ונכתב על ידי שלמה על פי רוח הקודש; זאת להבדיל מספר קוהלת, עליו נטען, כי הוא נכתב מחכמתו של שלמה ולא מרוח הקודש. סופו של דבר נקבע כי שני הספרים קדושים.

בפשט הדברים מדובר על סיפור אהבה בין גבר לאישה, כנגד כל הסיכויים.
ברמז, יש האומרים כי שלמה המלך מספר על אבא שלו דוד שהצליח להגיע גבוה.
על פי הדרש, הפרשנות המסורתית המקובלת לשיר השירים הוא שמדובר במשל על הקשר החזק שבין עם ישראל לקב"ה.

פרשנות שחדרה / התקבלה בתקופה מאוחרת יותר. פילון האלכסנדרוני הרחיב על המשמעויות האלגוריות, בהשפעת חכמת יוון שעסקה רבות במשלים; הנוצרים מצאו בשיר השירים כל מיני רמזים לדתם. בשנת 1776 תרגם המשורר הגרמני גתה את שיר השירים והתפעל משירי האהבה וציורי הטבע שבו. הרדר, משורר גרמני גדול אחר, אמר כי שיר השירים קדוש בשירתו על אהבה טהורה שנקשרו בה שתי נפשות לתכלית נעלה.

  
מאפיינים קלאסיים של שירה

אמנות השירה היא האומנות בקצת, להכיל את המרובה. מסר מרכזי שחוזר על עצמו.
אומנות השירה היא אומנות הכתיבה היפה והמזוקקת.
אומנות השירה היא החיבור של המלים עם המנגינה.
אומנות השירה היא אומנות הרמז.

אמצעים ספרותיים ואמנותיים בשירה המקראית:
ö     תקבולות: תקבולת נרדפת, משלימה, משולבת.
ö     אקרוסטיכון: א'-ב'; או הטבעת השם של המשורר. 
ö     פזמון – מסק קצר החוזר בשיר. 
ö     שילוב של חזן ומקהלה.
ö     חריזה.
ö     שאלות רטוריות. שייקספיר – לעומת אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו.
ö     המשקל.
ö     לשון נופל על לשון [דו משמעות].
ö     מטאפורה – השאלה. אם יוסף הוא שור, נעביר ליוסף את כל תכונות השור.
ö     דימוי – השוואה חלקית. רץ כצבי וגיבור כארי וכו'.
ö     כפל מילים וחזרות – לצורך העמקת המסר, זירוז, הדגשה, התרגשות. הבעת רגשות.
ö      אונומאטופיאה - מילים המחקות קולות וצלילים מן הטבע, כמו: בקבוק, טפטוף, שצף קצף, זמזום, רשרוש וכדומה.
ö     האנשה/פרסוניפיקציה - תכונות אנושיות לטבע, לדומם, אבנים עם לב של אדם.
ö     משל וחידה.

"שיר השירים" אם כן מהו? – העלאת דרגה. קרי אם לוקחים טקסט ספרותי, ומזקקים ממנו שיר. אז לאחר מכן לוקחים את השיר, מתייחסים אליו כסיפור, ומזקקים אותו פעם נוספת. וזה מתאים לשלמה, שכתוב עליו שכתב שלושת אלפים משל – משל בתוך משל.

בשל תיאורי האהבה המיוחדים שבו, והתובנות שנכתבו על אהבה, נעשה בו שימוש של הוללות כספר רומן פשוט.
 היו שרים אותם בבתי יין [או שמא בחתונות?], דבר שנחשב בעיני רבי עקיבא וחבריו חילול קודש. בתוספתא (סנהדרין יב) כתוב: "רבי עקיבא אומר: המנענע קולו בשיר השירים בבתי המשתאות ועושה אותו כמין זמר, אין לו חלק לעולם הבא".
אגב תופעה דומה חוזרת, במידה פחותה יותר, אמנם, לגבי "אשת חיל" שיש האומרים שהוא חובר לכבוד השכינה ולא לכבוד האישה.


מתי קוראים את שיר השירים?
·        ספרדים: כל ערב שבת.
·        אשכנזים: שבת חול המועד של פסח. רמז לקשר בין הקב"ה לעם ישראל: "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך. או זכר ליציאת מצרים המופיע בשיר השירים עצמו: "לסוסתי ברכבי פרעה"
·        יש הקוראים אותה לאחר סדר פסח.


הזמנה לחתונה: ציור בהשראת השיר. שי שגב 2011


אז מה יש בשיר השירים?
·        האות ש' ומשמעותה. העוצמה השקטה – והחשיבות של האהבה שתהיה עם עוצמות, אולם תבוא גם ממקום נסתר של שקט. לא צריך לפרסם ולצעוק אותה, והדבר בא לידי ביטוי בצורה מאוד יפה.
·        אוסף של שירים קצרים.
·        ריבוי של משלים ודימויים לטבע.
·        הבעת רגשות עזה במלים שונות.
·        בשירים רואים התפתחות השיר מתפתח להראות את העצמת הרגשות –
אחותי, רעייתי יונתי תמתי; אחת היא לאימה, ברה היא ליולדתה.... ועוד.
·        חזרה על מסר האהבה בכל מיני דרכים.
·        העלילה לא ברורה. רמזים.
·        הנערה – שולמית/ האהוב – הדוד (ואולי דויד – דויד המלך)
·        כרם: כרם מסמל בשיר השירים, לדעתי את האישה. הדבר בא לידי ביטוי בכל מיני פסוקים, הן בהתחלה (כרמי שלי לא נטרתי); והן לקראת הסוף, כאשר האהוב פודה אותה ("כרמי שלי לפני – האלף לך שלמה...).



העלילה
יש בו דברי אהבה, תיאור יופיים של הנאהבים, ותיאורי טבע. סיפור אהבה של שני צעירים ההתקרבות וההתרחקות. הפרעות רבות על ידי גורמים שונים. אבל האהבה בסוף – תנצח. בני הזוג מדברים בצורה גלויה על רגשותיהם, יש כאן פתיחות ופרגון. קשר האהבה ביניהם מגוון ביותר ויודע פריחה, סבל, קנאה, ריחוק וקירוב, איפוק.

מסופר על שולמית, בחורה מכפר שונם, או שולם, בת לאימה, אביה ככל הנראה נפטר.
יש לה אחים חורגים מאותה אם, שלא אהבו אותה.
היא מתאהבת בבן הכפר שלה שגם מתאהב בה. הם כבר מתכננים כיצד יבנו את ביתם.
בפרק השני מתואר תהליך ההתקרבות ביניהם, כיצד הוא מבקש שהיא תשמיע את קולה, שמרגש אותו; והיא רוצה שהוא יהיה בקירבתה.
אולם האחים שלה לא היו מעוניינים בשידוך ושלחו אותה לשמור על הכרמים. היא נאלצה לשמור בקור ובשמש על הכרמים, הדבר ייבש את עורה, השחיר אותו מהשמש, והיא – מבקשת שלא ישפטו אותה לפי המראה החיצוני, מכיוון שהיא לא עשתה את הדברים האלה לתועלת אישית, היא לא שומרת על הכרם שלה ("כרמי – זה גם גופי/אני/עצמי). היא מבקשת שישפטו אותה לפי סגולותיה. המרחק של שולמית מאהובה לא פוגע באהבתם. היא מייחלת ומבקשת שירחיקו את אלה שמנסים לחבל באהבתם, אהבה שעדיין לא מומשה ולא הבשילה ("אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים, וכרמינו סמדר").

לא ברור כיצד, אולם בשלב מסוים הנערה הובאה/נלקחה/נמכרה מרצונה או שלא מרצונה, לשמש בירושלים, בארמון המלך. היא לא הסתירה את אהבתה, אולם ככל הנראה לא התייחסו לאהבתה ברצינות (מן הסתם... מה יש כבר לאהוב בבן כפר נידח?)
לאחר זמן אהוב ליבה בא לבקר אותה לבקש שהיא תחזור. שולמית שהתה ככל הנראה בארמון המלך מלבנון והוא מבקש ממנה: "איתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי"...
באותה עת ככל הנראה היא היתה לאחר יום עבודה מתיש, ורק עלתה על יצועה ורצתה לנוח. מרוב עייפותה, היא לא קמה לפתוח לאהובה. לא מכיוון שאינה אוהבת אותו. אולם יתכן ואהובה עשה מאמץ כל כך גדול, וציפייתו היתה כה גדולה, שכאשר היא לא פתחה לו, הוא התייאש והלך. רק אז היא הבינה מה הפסידה, והיא קמה, ומעוניינת לרוץ אחריו ולומר לו כמה היא אוהבת.
הבחור כבר נעלם, ואותה תופסים השומרים. היא רוצה לברוח מהארמון, אולם השומרים תופסים אותה ומענישים אותה, היכו, פצעו אותה, קרעו את בגדיה, ובכל העינוי הזה, היא לא משגיחה על עצמה, אלא רק מבקשת ממי שיוכל, שיעביר לבחור מסר, שהיא אוהבת אותו ומצטערת על מה שקרה.

האירוע הזה, שמראה עד כמה היא אוהבת אותו וכמה היא מעוניינת בו, ומוכנה לסבול השפלות וכאב חודר לליבותיהם של אנשי ובנות ירושלים, ורק אז הם מבינים את העוצמות ושואלים אותה – מה כל כך מיוחד בבחור הזה ("מה דודך מדוד, היפה בנשים, מה דודך מדוד, שככה השבעתנו?") – את הרי היפה בנשים, את יכולה להיות כאן בארמון, להשיג כל גבר שאת רוצה, מה כל כך מיוחד בגבר הזה שאת משביעה אותנו למסור לו? שאינך רוצה לאבד אותו? והיא מספרת להם איזה בחור נפלא הוא, עד כמה הוא חשוב לה.
הדבר נוגע ללב חברותיה, אשר שואלות אותה איפה הלך דודך ונחפש אותו יחד איתך. והיא אומרת להם שקשר האהבה שלהם חזק מאוד, אפילו שהם רחוקים זה מזה.
ויתרה מזאת, למרות האהבה הרבה שלה, היא יודעת שהיא גם צריכה להמתין איתה, מה תעירו ומה תעוררו את האהבה, "עד שתחפץ" ולא לזרז אותה, והדבר מאוד קשה לשמור על איפוק, עד שתגיע העת.

בפרק השביעי ככל הנראה האהוב מתרצה לאחר ששומע על אהבתה, והוא קורא לה פעם נוספת "שובי שובי השולמית". והיא חולמת יחד איתו לחזור לשדות ולחדש את ימיהם כקדם, שם היא תישבע לו אמונים ותעניק לו את אהבתה.

בפרק האחרון עולה כי האהבה שלהם יציבה וחזקה, והיא נותרת נאמנת עבורו.
על פי אחד הפירושים של הפשט, האחים שלה מעוניינם לסחור בה – "אם חומה היא, נהנה עליה טירת כסף" – נצפה אותה בציפוי נוצץ ונשווק אותה, ונרוויח עליה. והיא אומרת להם שהם לא יקבעו לה, היא יודעת בדיוק מה היא רוצה. "אני חומה ושדי כמגדלות".
על פי פרשנות אחרת, מתקיים דיון האם הבחור גדלה ואהבתה אמיתית או משובת נערים. והיא מוכיחה שאהבתה אמיתית וחזקה, והיא בשלה.
או אז שלמה נתרצה לשחרר אותה, כי הוא מבין שניסיון הבריחה שלה אינו מלמד שהיא מנסה לבגוד במלך, אלא בסה"כ לממש את אהבתה.

בסוף הסיפור האהוב בא למלך ומבקש לפדות את הנערה על מנת שיוכל להתחתן איתה; אתה, שלמה, יש לך הרבה נשים. אני יש לי רק כרם אחד, אבל הוא כרמי שלי. הוא משלם ולוקח אותה. ואז מבקש ממנה הבחור שהיא תשמיע את קולה, שאותו כולם מחכים לשמוע, והיא אומרת לו שעל מנת לממש את אהבתם, עליהם לברוח למקום בו תהיה להם פרטיות ואז תשמיע את קולה, ואז יתאחדו ביניהם.

¿  ¿  ¿

הגיבורה העיקרית של הסיפור היא האישה, הנערה, וזאת למרות שיש כאן שחקנים נוספים] כמו הדוד, המלך, בנות ירושלים ועוד, האישה היא הדומיננטית באהבתה. מתוארים רבות היופי שלה, סבלה, ומעשיה. המלחמה על האהבה היא מלחמתה שלה, והיא זוכה בה בסופו של דבר.

יש גם תהליך של הבשלה, לא רק שהיא מבשילה בגיל וגדלה עם השנים, אלא גם האהבה מבשילה; והמידות של הבחורה, שלומדת לוותר על ה"אני" הרע שלה, אותו אני שאינו מתחשב בכך שהבחור הגיע מרחוק, אבל היא לומדת להשיל את ה"אני" מיד לאחר שמתמודדת עם האובדן.