"לקום מחר בבוקר,
עם שיר חדש בלב
לשיר אותו בכוח
לשיר אותו בכאב,
לשמוע חלילים ברוח החופשית ,
ולהתחיל מבראשית.
[נעמי שמר]
המילה הפותחת את התורה היא "בראשית". לא היתה חובה לכלול אותה בטקסט. ניתן היה לכתוב, ואולי נכון היה יותר לכתוב: "אלוקים ברא בראשית, את השמים ואת הארץ". או אפשר היה גם לוותר על המילה הזאת כלל, ולפתוח פשוט במלים: "אלוקים ברא את השמים ואת הארץ". אם כך, יש משמעות לכך שהוחלט לשים את המילה "בראשית" בראש.
על פי המסורת, רבי שמעון בר יוחאי חיבר ספר בשם "תיקוני הזוהר" ובו שבעים פירושים קבליים שונים למילה "בראשית". ועל כן יהא זה קצת יומרני לנסות ולהסביר במילים פשוטות את תפקידה של המילה "בראשית", אולם אין אנו פטורים מנקודה אחת לפחות.
על פי אמונתנו, הקב"ה נמצא מעל הזמן. הוא היה מאז ומעולם, והוא יהיה לתמיד. על פי התורה, בשלב מסוים [שגם זה אינו ברור – הרי "שלב" יש לו משמעות, רק כאשר יש זמן, ואילו הזמן לא נוצר, עד שלא נוצר העולם] הוא החליט לברוא את העולם. יתרה מזאת, התורה מסבירה שהעולם לכאורה כבר היה קיים [והארץ היתה תוהו ובוהו], אולם בשלב שני הקב"ה החליט "לסדר" אותו – אור וחושך, מים עליונים ותחתונים, ועוד. וגם זה אינו כל כך ברור, שהרי על פי הקבלה היו עולמות לפנינו ויהיו עוד עולמות אחרינו; אם כך, לשם מה לברוא, להחריב ולסדר מחדש בכל פעם?
אבל זה בדיוק העניין - - - לעתים צריך לדעת להביט קדימה, ולהתחיל מחדש. מה שהיה היה. עכשיו מתחילים מהתחלה. האות ב' פתוחה רק לעתיד. זו חשיבות ההתחלה. לעשות שוב, והפעם טוב יותר. לעשות שוב, ולתקן. אין ייאוש בעולם כלל.
רבי נחמן מברסלב מבקש מאיתנו לא להיות זקנים. ומהו "זקן" על פי רבי נחמן מברסלב? זה שסופר אחורה. מי שסופר כמה זמן נותר לו עוד לחיות כאן, מי שמבחינתו הוא סיים כאן את תפקידו, הרי הוא זקן, אפילו אם גילו הביולוגי צעיר. לעומת זאת, מי שקם בבוקר עם שיר חדש בלב, מתוך התפיסה שהעולם יפה וגדול ויש בו הזדמנויות, ויש עוד כל כך הרבה מה לעשות כאן, הוא "צעיר".
בפרשת שמות נקרא על הנס של הסנה, הבוער באש אבל איננו מאוכל על ידה. וכידוע, טבע האש הוא לחמם, לעבד, לבשל, להאיר – אולם היא חייבת לאכול ולכלות משהו אחר, על מנת שתוכל לפעול את פעולתה. ובסופו של דבר, כאשר חומר הבעירה מאוכל, גם האש דועכת. והחכמה היא לדעת להבעיר את האש בכל פעם מחדש.
זו המשמעות של "בראשית" ואולי לא בכדי המילה "בראשית" נחלקת למלים "ברית – אש". רבי נחמן עצמו מספר, כי היו פעמים רבות שלימד את עצמו להתחיל בכל פעם מחדש, אפילו מספר פעמים באותו היום, לא להתייאש, ולהתחדש שוב ושוב. וזה גם מה שהבריאה מלמדת אותנו, שהירידה, והנפילה, והקמילה, והריקבון – נועדו לשם דבר אחד, לאפשר את ההתחדשות שתבוא לאחר מכן, או בלשונו של רבי נחמן: "הירידה היא צורך העליה" ואם כך, גם הירידה עצמה היא חלק מהעליה, וגם סגירת הדלת האחת משמעה פתיחת הדלת האחרת. הוא שאמרנו – אין יאוש בעולם כלל!
