נושא של חינוך הוא אחד הקשים והבעייתיים בדורנו. אינני מתיימר להיות מוסמך או מבין בתחום זה, ובכלל, מה שלא נעשה, חייבים תמיד עזרה משמיים, שהכוונות הטובות שלנו יגיעו לכדי תוצאות טובות. עם כל זאת, אנחנו לא צריכים להפסיק לנסות ולעשות את המוטל עלינו, לא?
אחד הכלים החשובים ביותר שאנו יכולים וצריכים ללמד את ילדינו הוא לקחת אחריות על החיים שלהם. בשפה אימונית: לעבור ממצב של "האשמה" למצב של "העצמה".
מצב של האשמה, אם ניקח את הנקודה המשמעותית שלו - הוא חיפוש אשמים אחרים, ולא לקחת אחריות על החיים שלנו. לדוגמה - ילד שנכשל במבחן, לא חשוב לו המבחן, ולא הציון, חשוב לו למצוא תירוץ טוב, שההורים לא יכעסו עליו.
במלים אחרות: "העיקר לא להיתפס".
בצורה כזאת הילד לומד לנהל את חייו על פי מה שיאמרו אחרים - הוריו, חבריו. הוא יודע שהוא צריך "לתחמן" והעיקר שהדעה עליו תישאר טובה. הוא למד לעשות מה שאחרים רוצים ולא מה שהוא באמת רוצה. הוא ייכנס פעמים רבות לדילמות בין מה שטוב לו, או מה שהוא רוצה לומר, לבין מה שהוא יאמר בפועל.
בספרות המקצועית, אנשים שלא לוקחים אחריות על חייהם, או נמצאים במצב של האשמה, יאמרו דברים כגון: "הייתי רוצה להשתנות, אבל ....." וכאן יתנו מאה ואחד תירוצים למה הם לא יכולים. הם יאמרו דברים כגון "אני נחנק" או "לא מבינים אותי" וכדומה.
והכל מתחיל בבית. הכל מתחיל באותו מקום שהילד חוזר הביתה עם מבחן, ומתחיל להסביר [אם הוא מראה את המבחן להורים] שאף אחד לא למד, או כולם הוציאו ציונים נמוכים, או שזה היה מבחן פתע, או שכולם שונאים את המורה הזה, או שהמורה טעה, וכו' וכו' וכו'.
המטרה היא להביא את הילד למצב של העצמה. מצב שבו הוא מאמין במה שהוא עושה, עושה זאת מתוך רצון. ואם הוא נכשל, הוא לא מחפש תירוצים ולא אשמים, אלא מחפש היכן לתקן, ולעשות זאת טוב יותר. לא משקיע את האנרגיות שלו בהסתרה והברחה, אלא בתיקון.
איך מביאים את הילד למצב שהוא הוא מבין ש"אם אין אני לי - מי לי". ועל כן שישקיע את האנרגיות במה שהוא רוצה באמת, ולא כיצד לברוח מהמציאות ולסמוך על ההורים שלו שיוציאו אותו מזה.
למשל, הילד אמור לקום להסעה בבוקר. הילד לא קם להסעה. מה ההורה אמור לעשות? וכיצד הילד מתנהג?
במרבית הבתים, הילד בקושי מתעורר. ההורים מעירים אותו, פעם ראשונה, שניה שלישית. בסוף הוא קם בקושי, ממהר, רץ להסעה, מפסיד אותה. חוזר הביתה, אבא.... תיקח אותי לבית הספר.
מה ההורים צריכים לעשות? ומה הם עושים בדרך כלל? ומה עושה הילד? לוחץ את ההורים? והם צועקים עליו? ואומרים כמה זה לא בסדר? ויותר אני לא אקח אותך, ולאחר כל הצעקות, לוקחים אותו?
אז בואו נאמר כמה מלים על חינוך להעצמה.
חינוך להעצמה משמעו, שאני רואה ומתנהג אל הילד, כילד גדול, אדון לעצמו ואחראי לחיים שלו.
אבל נכון, זה לא כל כך פשוט, גם מכיוון שאנו הורים מגוננים, והילדים חשובים לנו, ולפעמים אנחנו קצת היסטריים; וגם מכיוון שגם לנו יש אגו ואנחנו רוצים להרגיש שאנחנו המנהלים את הבית, ולא הילדים מנהלים אותנו.
ביהדות יש שתי מלים חשובות ביותר בהקשר זה: יש פסוק שאומר שהקב"ה מניח לפנינו את הטוב ואת החיים, מצד אחד, ואת המוות ואת הרע מצד שני - וממשיך ואומר "ובחרת בחיים".
ויש כאן שני עניינים - האחד, הוא כמובן הרצון שנגיע לדרך החיים, השמחה, הברכה.
אולם השני הוא לא פחות חשוב - שנגיע לכך מבחירה - "ובחרת". דהיינו - שהילד יקח אחריות על החיים שלו, ויגיע לדרך הטוב מתוך בחירה, לא מתוך כפיה. לעתים עליו לעבור דרך ארוכה, דרך שעוברת ברע, ובקושי, עד שהילד מגיע לחיים.
"ובחרת" - אמיתי, מחייב שנכבד את הבחירה של הילד. אם הוא יכול לבחור, רק מה שאנו רוצים שהוא יבחר, זו לא בחירה.
נכון, תמיד ישנה השאלה הקשה, ומה אם הבחירות שלו לא נכונות?
התשובה היא, שבמידה מסוימת, לימוד ללקיחת אחריות, הוא לכבד את הבחירות שלו, גם הם אינן נכונות.
וכאשר הוא ניצב בפני התוצאות הקשות, לא לכעוס עליו, לכל היותר - לבכות יחד איתו.
כמובן אם מדובר במצבים מסוכנים, או קריטיים, או שהילד לא מסוגל להבין, או להחליט, אנחנו צריכים לעשות את ההחלטות בשבילו ואומרים חז"ל - "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה" - אולם צריך גם לדעת מתי להשתמש במכשיר הזה, כי שימוש לא נכון יגרום לאנטי, וישיג את התוצאה ההפוכה.
חינוך לאחריות משמעו, לשאול את הילד מה הוא מעדיף - ללכת לישון בשעה שהוא בוחר, אבל להיות אחראי שהוא יקום לבד, ויתארגן לבד ויגיע להסעה לבד? לאפשר לו לנסות [כמובן אם אנחנו חושבים שהוא יכול לעמוד בזה]. ואם הוא נכשל, הוא לא צריך לחשוב שאכזב אותנו. אנחנו, יכולים להצטער יחד איתו, שעכשיו הוא יצטרך לנסוע באוטובוס, או במונית, ולשלם מכספו, ולאחר, וזה לא נעים. בפעם הראשונה אף אפשר לקחת אותו, אולם בפעמים האחרות, הוא צריך להבין שגם להורים יש אחריות....
תוך כדי כך, כמובן כמובן לשבח את הילד ולהעצים אותו, שהוא לקח אחריות, והוא עומד בכך. וגם אם לפעמים הוא נכשל, זה לא נורא, הרי גם אנחנו לא מושלמים.
חינוך לאחריות משמעה שהילד לוקח את האחריות, ההורים לא זורקים על הילד אחריות שהוא לא רוצה בה. הדברים צריכים להיעשות בהדרגה. לעלות מדרגה לדרגה ובסבלנות. מה שהילד מתחייב לו, ורוצה מעצמו, הוא ינסה לקיים.
כאשר הילד מביע את דעתו, לכבד אותה. להקשיב. להתייחס אליו כמבוגר. לא לבטל את דעתו.
ולזכור: אנו ממלאים שני תפקידים עם הילדים - תפקיד של מנטור ותפקיד של קואצ'ר. (וראו הרשימה הקודמת, שכתבתי על ההבדל בין המאמן לבין המנטור).
המנטור - מחליט בשביל הילד, לוקח אותו יד ביד, ומכוון אותו. לעתים עם מקל, ולעתים עם גזר.
הקואצ'ר - הילד מתייעץ איתו, יכול לשאול אותו שאלות, לסייע לו לראות את הדברים, אולם הקואצ'ר לא יחליט עבור הילד.
ככל שהילדים קטנים יותר - כך המינון הוא יותר להיות מנטור, ופחות קואצ'ר, וככל שהם גדלים, צריך למתן את מרכיב המנטורינג ולעבור לקואצ'ינג. עד שלבסוף התהליך מושלם, כאשר מוסרים לילד את האחריות לחיים שלו, וההורים לא קובעים עבורו.
באופן זה, הילד גדל להיות משוחרר, פחות תלוי בסביבתו, יותר מאמין בעצמו, עושה את הדברים שהוא אוהב, וכו'.
בהצלחה
