יום שני, 6 במאי 2019

מבשרי הציונות של מבשרי הציונות

שיתוף

ידועה ההבחנה שבין הוגי הדעות של התנועה הציונית, או הציונות של סוף המאה ה-19, לבין מבשרי הציונות, שפעלו וחיו עשרות שנים קודם לכן.
הוגי הדעות של הציונות היו חילונים ברובם, אם כי בקרבם פעמה רוח יהודית-ישראלית ורצון להקים בית לאומי בארץ ישראל. בראשם ב.ז. הרצל;  אחד העם (אשר צבי גינצברג, בן לרב חסידי), שקבע כי ארץ ישראל אינה רק מקום להקמת בית לאומי, אלא דווקא בית רוחני ותרבותי שיצדיק את קיומו בין היתר, כנגד התבוללות; מ.ל. לילינבלום, בעל שורשים אמוניים עמוקים, שהתחיל ממקום של ציונות רוחנית, ועבר לציונות מעשית; י.ל. פינסקר, שקבע כי היהודים חייבים לבנות לעצמם בית לאומי, שלא במסגרת המדינות שהם חיים בהן, בשל האנטישמיות – שלא תשתנה, והעובדה שללא בית לאומי, נגזר גורלנו תמיד להיות נחותים. א.ד. גורדון, שקבע את חיוניות עבודת האדמה בארץ ישראל, כערך מקודש, שיקשור את העם לארצו. לאלה ואחרים אפשר וראוי להוסיף הוגי הדעות הדתיים-ציונים, שהדגישו את הפן היהודי בציונות (כמו היום שמדגישים את הצד היהודי, בתשלובת – יהודית ודמוקרטית) כמו הרא"ה קוק זצ"ל, הרב חיים הירשנזון זצ"ל, הרב יצחק ניסנבוים הי"ד, הרב שמואל מוהליבר זצ"ל, הרב יצחק ריינס זצ"ל, ועוד. 
אבל כל אלה, מייסדי חובבי ציון התנועה הציונית והמזרחי, לא באו לעולם יש מאין, אלא צמחו על מצע רעיוני רוחני עשיר, של רבנים אוהבי ציון ומעוררי הגאולה, שלימים נקראו "מבשרי הציונות".
הראשון שבהם היה הרב יהודה ביבאס זצ"ל, הראשון שקרא לעשיית מעשים לקירוב הגאולה, כולל אחיזה בנשק! לימים עלה ארצה והתיישב בחברון. תלמידו הגדול וממשיך הגותו ודרכו הרוחנית היה הרב יהודה אלקלעי זצ"ל, שחזה כי תחילת גאולתנו מבין האומות תגיע מאנגליה, ועודד אנשים לעלות ארצה בחלון הזמן שבין שנת ת"ר לשנת ת"ש, שאז חלילה יתש הכוח.
באיזור הבלקן פעל הרב צבי הירש קלישר זצ"ל, שבספרו "דרישת ציון" הוא עודד לעלות לארץ ישראל ואף לחדש בה את עבודת הקרבנות. הרב קלישר היה תלמידו של הגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל, שיש האומרים שתמך בעליה לארץ הקודש ואף לחידוש עבודת הקרבנות, לכשיתאפשר הדבר. תלמיד נוסף של רע"ק איגר ותומך נלהב בעליה ארצה על מנת להשלים את השילוש המקובל של עם ישראל, בארץ ישראל על פי תורת ישראל, היה הרב אליהו גוטמכר זצ"ל. להבדיל מאלה, מבשר ציונות נוסף היה משה הס, שקיבל חינוך יהודי מסורתי אולם התרחק מהיהדות. בספרו רומי וירושלים הוא מתנגד להתבוללות, קורא להתיישבות בא"י, לחיות ולעבוד בה, כאידיאל עולמי ולא רק יהודי.
קדמו להם גדולי המאה ה-18 (תחילת הגאולה: שנת ה'תק - 1740 לסה"נ), תומכי העליה לארץ, בפן הגאולה המשיחי, והרי הם גדולי עולם, הבעש"ט (אוקראינה), ה"אור החיים" (מרוקו, ישראל), הגר"א (ליטא) והחת"ם סופר (הונגריה; היה החתן של רע"ק איגר).
בפירושי אור החיים התייחסות רבה לגאולה, לאהבת הארץ, ולשמחה הגדולה שצריך לשמוח מי שזכה לחון את עפרה. ואכן מבין כל אלה, הוא היחיד שזכה לעלות ארצה. הבעש"ט חיבר אף הוא בין הקבלה והציפיה למשיח לבין ההתעוררות הגאולה והצורך לעלות לארץ ישראל. הוא עצמו לא הצליח לעלות לארץ, אבל משלחת מחסידיו הצליחה לעשות כן עוד במאה ה-18. החת"ם סופר קידש את עבודת הכפיים בארץ ישראל, והעניק לפירותיה מעמד של קדושה, וקבע כי מצוות יישוב הארץ חשובה לא פחות מהנחת תפילין. הגולה דומה לקבר, קבע, ועיקר קיום התורה והמצוות, הוא דווקא בא"י. ולסיום, הגר"א, אשר הניח תשתית רעיונית ואפילו נבואית למהלך הגאולה, עד להקמת מדינת ישראל, תשתית שעודדה מאות אנשים לעלות ארצה כבר בתחילת המאה ה-19 ולהשתקע בה בכל כוחותיהם ומרצם למרות קשיים על אנושיים.
ענקים אלה היו החוליה המקשרת בין מבשרי הציונות לבין בשורת הגאולה של ספר הזוהר משלהי המאה ה-13, וחכמי הקבלה בצפת של המאה ה-16, שהכניסו אנרגיות ורוח חדשה בעם ישראל, וסללו את הדרך לשרשרת ההוגים שנתנו את הכוחות לציונות, עד להקמת המדינה. בשבוע זה נזכור ונכבד את כולם.