תודה! מהותה של מצוות הביכורים

למה הקב"ה צריך את הפירות שלי? כמה פירות נכנסים כבר בטנא? 

נלענ"ד שמהותו של הקרבן הזה הוא הצורך לחשוב. לא לקחת מובן מאליו: יש לך מטע עצים, ברוך השם. העצים מניבים מאות ואלפי פירות. בקלות אתה עלול לשכוח כמה נקודות יסוד:

• ע"מ שיהיה פרי, צריך שיירד גשם. תודה על הגשם.
• על מנת שיהיה פרי, צריך שיהיה לך כוח לעבוד, וברכה. תגיד תודה על הכוחות שקיבלת.
• ע"מ שיהיה פרי, צריך שיהיה לך שקט. ביטחון. שלום. שלא יפריעו לך צרות היום. תודה על כך שאתה מסוגל לעבוד. אפילו אם צריך לעבוד קשה. יש כאלה שמאוד מקנאים בעבודה שלך ובכסף שאתה מרוויח.
• ולבסוף, והמשמעותי ביותר, על מנת שיהיה פרי, ששייך לך, צריך שתהיה לך אדמה. אדמה משלך. ארץ משלך. שבה תוכל לגור להשקיע, לפרוח, ולהוריש. אם האדמה איננה שלך, המחר אינו בטוח.

ראו כיצד אנחנו, בדור החדש, שחזר לארץ לאחר 2000 שנות גלות, כבר מספיקים לשכוח את החשיבות של מדינה ואדמה משלנו, בכל אורחות חיינו. המשמעות הבטחונית, הלאומית, היכולת לגדל את ילדינו, ללכת בגאון. מה שהיה כל כך ברור מיד לאחר השואה, הולך ומיטשטש.

משה רבינו מודע לכך, ולכך כבר בראשית דבריו, עוד בפרשת ואתחנן, הוא מזהיר אותנו מפני סכנת "ונושנתם בארץ" – אתם תקחו הכל כמובן מאליו, תשכחו מה החשיבות של האדמה שאתם יושבים עליה, את עדינותה ורגישותה של העצמאות שלכם, ואת החובה להכיר תודה על מי שנתן את כל אלה.

לכן, קיימת החובה פעם בשנה לעלות לבית המקדש, יחד עם הפירות, המבטאים יותר מכל את מכלול הכוחות – היכולת לעבוד, כוחות הטבע שבאו לעזרתי, הביטחון והשקט, ובעיקר: האדמה.

ועכשיו ברור גם מה אומרת לנו התורה:

"וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה... וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָךְ... וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לה', כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ."

כבר מספר שנים אני מדבר על כך בשיעורים, כי האירוע החשוב ביותר בתולדות עם ישראל הוא הברית בין הבתרים. ועיקר גדולתה, שיש בה הבטחה שאינה תלויה בדבר ואין בה שום דרישות מאיתנו. זו התחייבות חד משמעית מהקב"ה לתת לנו את הארץ. מצוות הביכורים היא למעשה ההודאה וההודייה שלנו, על כך שאנו יודעים שהקב"ה הבטיח לנו את הארץ והוא קיים את הבטחתו.

"...אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב...."

מיהו אותו ארמי? האם לבן הארמי? מי הוא גם אובד אבי וגם ירד מצרימה וגם נהיה לגוי גדול? האם זה יעקב? לכאורה לא ברור מיהו אותו אדם שמתקיימים בו כל חלקי הפסוק. ולענ"ד – לא מדובר על אדם ספציפי, אלא על אלה שהתחילו הכל. מאין באתי? מי היו אבות אבותי? אנשים ללא אדמה. אברהם הלך ממולדתו. וגם כאן לא היתה לו מנוחה. וגם כאן היה צריך לקנות קבר לרעייתו. ונכדו לא החזיק כאן. וירד מצרימה. ואמנם גדל – אבל אדמה לא היתה לו. ומה קרה – עינו אותו. כל עוד לא היתה לנו אדמה משלנו, לא יכולנו לזקוף את ראשנו. עתה, כאשר יש לי אדמה, אני מביא את פירותיה, ומודע לגודל המתנה, ובא לומר – תודה!

אמירת התודה היא לא רק בעניין הכרת הטוב, שלא נהיה כפויי טובה, אלא כל עוד אנחנו מעריכים את מה שיש לנו, יש סיכוי שנשמור עליו. ואם נשכח להעריך, גם לא נשמור. ופתאום לאחר שנאבד את הדבר, נזכור אז להצטער על אבדנו. סופו של דבר, מצוות אמירת התודה נועדה לטובתנו.