ביום כיפור מבקשים סליחה ממי שפגענו.
מה הקטע, רק יום אחד מבקשים סליחה?
בט"ו באב חוגגים את יום האהבה.
מה הקטע, רק יום אחד לאהבה?
וכן הלאה...
והתשובה - - -
כמובן שעדיף שכל השנה נהיה באהבה, ועם המשפחה,
ונבקש סליחה אם פגענו.
אבל יש אנשים שיותר קשה לנו לבקש מהם סליחה.
אולי הם לא יסלחו. אולי רק ירגיזו אותנו. ממילא גם אני חושב שאני הצודק ולא הוא.
אז יום אחד בשנה יש מין עת רצון. שכולנו
יותר רכים ויותר בשלים לסלוח ולבקש סליחה. זה הולך יותר קל. אז אם לא הלך לך כל השנה,
אל תתייאש, עלה על הגל ונסה שוב לפני יום כיפור.
וכך גם לאלה שקצת קשה להם להפגין אהבה.
אולי בגלל הבושה. אולי בגלל המשקעים. אז עצם העובדה שקבענו יום אחד בשנה לשם כך, מכינה
את הקרקע ויוצרת חלון הזדמנויות.
וכך יום המשפחה.
ויום הזיכרון.
די ביום אחד כדי לחולל את השינוי.
אז....
למה אתם מחכים?
= = = = = = = = = = =
"אני מבקש את סליחתך"
"אני מבקש את אהבתך"
שני המשפטים הכי קשים שיש... קשים לפני ומשחררים אחרי
= = = = = = = =
ואייטם אחרון על סליחה... או על העיוות הגדול של השנים האחרונות,
שנקרא "סליחה לעצמך". העיוות הזה גדל כל כך עד כדי כך שאני שומע ברדיו
פסיכולוגים שונים או כל מיני מומחים למיניהם בפסיכולוגיה חיובית, שאומרים שלמעשה
כל נושא הסליחה מאחרים הוא מיותר. הדבר העיקרי ולמעשה היחידי הוא הסליחה לעצמך. אתה
לא צריך שאף אחד יסלח לך. רק סלח לעצמך ויצאת ידי חובה. ובכלל, שכל אחד יסלח לעצמו
ואז העולם יהיה נפלא.
וכל זה בהמשך לטרנד של "תאהב את עצמך".
סליחה חברים, אבל זה הגיע לגרוטסקיות. הקטע של זה כל הזמן להתעסק
בעצמנו, ורק אנחנו ואנחנו. ולאהוב את עצמנו, ולעוף על עצמנו, ולסלוח לעצמנו. כאילו
אנחנו חיים פה לבד בעולם.
סליחה... אבל יש במרחב אנשים פגועים. אנשים שאמרנו להם משהו, בכוונה
או שלא בכוונה. פגענו בהם, אתמול, שלשום, לפני עשור, ואולי כמה עשורים, וזה יושב
להם על הנשמה. הם סוחבים עליהם טונה של עגמת נפש, בין אם זה מוצדק ובין אם לא, הרי
מדובר ברגש, וברגש אין מוצדק או לא מוצדק. ואחרי כל השנים הם לא רוצים כלום.. רק
שנרים טלפון ונבקש סליחה. זה הכל. מה הטמטום הזה של "אתה לא צריך שאף אחד
יסלח לך"?!? מה זה ה"אתה" הזה – זה לא אתה, זה הם - הם צריכים, אתה
הסיבה שהם סוחבים את המשקל הזה. לזה נועדה הסליחה. לא לשום דבר אחר.
