הגיגים על אהבה

הגיגי אהבה | שי שגב

כאשר הקב"ה נגלה למשה, הוא מסביר לו מדוע (שמות ג' ז):

רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם;

וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו"

מבחינת הפשט (המובן הפשוט של המלים) אומר הקב"ה למשה, כי הוא ראה את הצער והשיעבוד, ולכן ירד להציל אותם. אולם לא די בכך. מי שקורא קצת יותר, מבין שהנושא מעט בעייתי.

"ראה ראיתי" – כאשר פועל מופיע בצורה כזאת, הוא מפורש בד"כ על משהו כפול ומכופל. כמו "נתון תיתן" – שוב ושוב, אפילו מאה פעמים. וכן הלאה. זאת אומרת, "ראה ראיתי" – הקב"ה ראה כמה פעמים את הסבל של עם ישראל. ואם כך, מדוע הוא נותן להם לסבול? מדוע הוא לא מציל אותם?

והשאלה רק מתחזקת כאשר קוראים את ההמשך: את צעקתם שמעתי... כי ידעתי את מכאוביו". מה רוצים לומר לנו כאן? מהי משמעות המילה "כי"? תיאור סיבה? אני שמעתי את הצעקות, כי אני יודע כמה כואב להם? ואם כך למה?

בא רש"י ונותן פירוש על דרך הדרש. הדרש אמור לפתור את הבעיות העולות מן הפשט. ומסביר – ראה ראיתי – הכוונה שהקב"ה ראה שתי ראיות. ראיה אחת היא הסבל של עם ישראל בהווה. אולם ראיה שניה היא ראיה עתידית- העובדה שבני ישראל, אם ייצאו, יחטאו בחטא העגל, החטא המסמל את הבגידה של עם ישראל בקב"ה, כאשר עשו להם עגל מזהב, ואמרו "אלה אלוהיך ישראל".

במלים אחרות, הדרש מסביר לנו כי היה כאן קונפליקט עצום – האם לגאול את עם ישראל, גם כאשר אתה יודע שהם עתידים לחטוא בחטא של בגידה? והשאלה הזאת גם מבהירה את המשך הפסוק – מדוע הקב"ה היה מוכן לראות את הקושי, מדוע הוא היה מוכן לשמוע את הצעקות? מכיוון שהוא ידע את המכאובים שעתידים לצאת מהם. את החטאים העתידיים.

אם ידע שבני ישראל יחטאו בעגל - מדוע הוציא אותם?

אם כך, נשאלת השאלה – אז מדוע גאל אותם? מדוע הוציא את בני ישראל? על כך יש לנו תשובה בהמשך הפסוקים.

בתחילה מסביר הקב"ה למשה, כי זו העת שצעקת בני ישראל הגיעה אליו, לאור הלחץ והשיעבוד המצרי, ועל כן הוא רוצה לשלוח אותו אל פרעה. זאת אומרת, עתה, כאשר מלאה סאת השיעבוד, הגיעה עת הגאולה. אולם לא די בכך, בהמשך יאמר הקב"ה למשה את הדברים הבאים (שמות ו ה): "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר אֶת-בְּרִיתִי."

זאת אומרת, הקב"ה גאל את ישראל ממצרים, לא מכיוון שהיו ראויים לכך, אלא מכיוון שהוא כרת ברית עם האבות, אברהם יצחק ויעקב, כי הוא יוריד את בני ישראל למצרים, וגם יעלה אותם. בזכות הברית הזאת הוא מעלה אותם, אחרת כנראה שלא היו זכאים לצאת.

הדבר קצת מאכזב, לא? הוא לא גאל אותנו מכיוון שהוא אוהב אותנו, אלא מכיוון שהתחייב... זה מזכיר גבר שמקיים את החובות שלו בבית, ודואג לאשתו, לא מכיוון שהוא אוהב אותה, אלא מכיוון שהתחייב אליה. מה נאמר על אהבה שכזאת? ואם כך, איך אפשר לקרוא לחג הפסח חג של אהבה? וקוראים בו את שיר השירים וכו'?

איזו מין אהבה זאת, שאדם עושה רק כי הוא חייב?

בואו ננסה להביט במצב באור נוסף: תארו לכם זוג שמודע היטב לפגמים, האחד של השני. הם מכירים אחד את השני, ויודעים שהם לא תאומים סיאמיים, ויש להם חילוקי דיעות, וקווי אופי שונים, והם עומדים לאכזב אחד את השני בעתיד. אבל למרות הכל האהבה גוברת, ואתה אומר, אני מודע לכך שלא יהיה לי קל איתך, אני יודע בדיוק שאני עומד לנחול אכזבות לא מעטות, אבל האהבה גוברת ואני מחליט לקחת את הסיכון. אם מסתכלים על זה במבט כזה, זו לא רק מחוייבות, זו אהבה עמוקה מאוד! הרי בלי אהבה כזאת לא היתה מגיעה המחוייבות. אם ככה, מדוע הקב"ה מתייחס רק לחובה שלו כלפי האבות?

נפתח בכך שאדם שנשאר, ולא עוזב, ועושה זאת מתוך מחוייבות, אין זה אומר שלא קיימת אהבה. זה אומר, שהאהבה היא מספיק חזקה, שגם במקרים שבהם הוא עושה מה שלא נוח לו, אולי דברים שפוגעים בו, ולא מוצא כוחות מהמקום של האהבה והנתינה, עדיין נותן לאהובתו, למרות הכל, מכיוון שהתחייב. מדוע התחייבתי במקור: כי אני אוהב אותה. האהבה הזאת גרמה לי להתחייב, והאהבה הזאת עדיין מספיק חזקה, שאעשה זאת מכוח המחוייבות שלי, למרות שהמעשה עצמו לא רק שאינו מועיל לי, אלא אולי אף מזיק לי. ואולי למרות שאני יודע שאתאכזב ממנו בעתיד. נכון לעכשיו אני נותן. מתמקד בהווה. עם מבט אופטימי לעתיד. למרות הידיעה שאתאכזב.

רבותיי, זו האהבה העמוקה ביותר. והיא זו שמתגלה לנו ביציאת מצרים. אלפי שנים לאחר מכן יקום הפילוסוף קאנט, ויאמר שהמוסריות הגבוהה ביותר, הינה העשיה לא מהמקום של האהבה ולא מהמקום של הרווח האישי, אלא מהמקום של החובה והיא בלבד, ללא שום תמורה. ועל כך נאמר בפרקי אבות: "תעשו על מנת שלא לקבל פרס"; כי זו האהבה הגדולה ביותר. לא לעשות על מנת לקבל פרס, ולא לעשות ואם יבוא פרס, אז יבוא – אלא לעשות במקום שאני יודע שלא יהיה פרס, ואני אפילו לא רוצה אותו. קאנט יקרא לכך – המוסריות הנעלה. ואנו קוראים לכך – האהבה הנעלה.

לא זו בלבד שהיתה זו אהבה עמוקה, אלא אהבה הדדית

ושלא תחשבו שהיתה זו אהבה חד צדדית, אדרבה. גם בני ישראל יצאו למדבר עם מינימום אוכל ומינימום מים, והכל במהירות ובחיפזון. מן הסתם הם ידעו היטב שהדבר מסוכן ביותר, שיהיה קשה בהמשך הדרך, כאשר ייגמר מלאי המים והאוכל. אבל זה לא מנע מהם ללכת. הקב"ה אמר – והם יצאו. והם היו המיעוט שיצא, שכן הרוב נשאר במצרים.

זאת אהבה!

חשוב לזכור את הדברים האלה דווקא בתקופה שלנו, תקופה שבה אדם שם את עצמו במרכז, והמילה "מחוייבות" הפכה להיות שם נרדף לסבל, ואם לא טוב לי, אני זכאי וצריך ללכת. הכל צריך להיות מה שטוב לי, ומה שנוח לי, ומה שנכון לי, הכל רק לי ולי ולי. זאת לא האהבה שמלמדים אותנו חז"ל, זאת לא האהבה שבזכותה יצאנו ממצרים.

ויש יותר מכך.

כאשר עם ישראל חטא לבסוף, בעגל (כצפוי), ועמד משה להתפלל על עם ישראל, מה אמר לקב"ה? "זכור לאברהם, ליצחק וליעקב אשר נשבעת להם..." (שמות לב יג). לפני שפתח בתפילה אמר לו הקב"ה: "הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם..." (שמות לב י). ועתה מבינים אנו מדוע, שהרי הקב"ה התחייב לאבות, ורק מנהיג ישראל יכול לשחרר אותו מכך. וכמובן שמשה לא מוכן לכך, ולא זו בלבד, אומר לו שאם לא יסלח להם, מוטב שימחק אותו מספרו.  

לפני שהשופט הראשון שקם לעם ישראל, עתניאל בן קנז, יצא לדרכו, הוא נתמלא רוח ה', לשפוט את עם ישראל. ומה היה זה – הוא נעמד כביכול למשפט מול הקב"ה, ודרש ממנו שיזכור את התחייבותו לאבות, את הברית מכוחה הציל את עם ישראל, ומכוחה הוא חייב לעשות זאת גם כעת – "בין זכים בין חייבים – עליו להושיעם" (שופטים ג' י', רש"י).

אהבה נצחית ובלתי ניתנת לקלקול או לשבירה

ולכאורה איזו מין טענה זו? "אתה חייב כי התחייבת?" הרי יכול היה להשיב לו - תראה איך עם ישראל מתנהג – מדוע אתה צריך לסייע להם? איך אתה לא מתבייש לסייע לעוברי עבירה? לא מגיע להם העונש? אבל זה בדיוק מה שאמרו משה ועתניאל לקב"ה – התחייבותך משמעה שאינך מודד את אהבתך לעם ישראל בהתאם למעשיהם. אהבתך היא עמוקה בהרבה, היא הביאה בזמנו להתחייבות נצחית, ועמידה על התחייבות זאת מזכירה את האהבה הגדולה, שאינה תלויה בדבר, ואינה תלויה במעשים, שמאמינה בטוב.

כמובן שטיעון זה תקף עד רמה מסוימת, שהרי כאשר ההתנהגות חוצה גבול מסוים, בני ישראל צריכים לשלם את המחיר. אולם עד לאותו שלב, וגם לאחר תשלום המחיר, עדיין הם העם האהוב. ועל כך רומז דוד: "יסור ייסרני י-ה, ולמוות לא נתנני" (תהלים קיח יח). וזה מה שאומר הקב"ה שם, בחטא העגל - "ה' | ה' ... רחום וחנון" - האהבה שלי לעם ישראל היא זהה, לפני החטא ואחריו. לפני העונש, ואחריו. אותה אהבה, בלתי ניתנת לקלקול ולשבירה. 

ואתם יודעים מה? לא רק שעם ישראל זקוק לאנשים כאלה, שילמדו זכות על עם ישראל, גם הקב"ה זקוק לאנשים כאלה, שילמדו זכות על עם ישראל, ו"יזכירו" לו בשעות קשות, את התחייבותו זאת, שאלה הם האנשים שמליצים יושר על עם ישראל, ויודעים להילחם כנגד הדין המרחף מעליהם ומבקש להשמידם.