החינוך משול בעיניי להנחיית התלמיד במבט על העולם בדרך בה אתה חפץ. הרי הכל קיים בעולם. הטוב והרע, האור והחשוך, השובע והרעב, השאלה איפה אתה שם את המבט שלך.
רוצה אתה שיהיה אדם מוסרי: הענק לו מבט של חמלה על העולם.
רוצה אתה שיהיה דתי: הענק לו מבט של אמונה.
שיהיה שמח: מבט על הטוב והאור שבעולם.
שיהיה חרוץ: מבט תועלתני.
שיהיה זהיר: מבט על הכאב והסכנות.
שיהיה סקרן ורב פעלים: מבט רחב על העולם ופלאיו.
שיהיה חכם: מבט חוקר ושואל.
וכן הלאה.
וכמובן שהדבר לא פשוט בכלל, מכיוון ש -
א. התלמיד ניזון ומושפע מאנשים שונים, שכל אחד מביט על העולם בצורה אחרת ומדגיש לו נקודות אחרות, ועלול לבלבל אותו.
ב. מבט על נקודות מסוימות עלול לעורר תוצאות אחרות מהמקווה. למשל, מבט על הכאב והסכנות עלול לעורר אלימות ולא זהירות.
ג. והחשוב מכל: לילד יש מבט משלו ולעתים נוצר קונפליקט בין המבטים, שגורר תוצאות שליליות: או מצד אחד שהמבט שלך מבטל את שלו; או מצד שני שהוא דוחה את המבט שלך כלא אמין.
החכמה היא למצוא את אותה זווית שתאפשר את השילוב של שני המבטים (של המחנך והמחונך) זה בזה, באופן שתוביל לתוצאות שאתה מקווה, מבלי שהתלמיד יתבלבל משפע הפריזמות האופף אותו.
וזו חכמה גדולה. אולי הכי גדולה בחיים. כי הרי החינוך הוא העתיד. וללא עתיד, אין לנו הווה.
ואגב, זו לא רק חכמה, אלא גם אחריות גדולה. כי בלי לשים לב, התלמיד שלך הרי לא תמיד יודע כיצד להביט אל העולם. והוא יאמץ את המבט שלך, ולא את המבט שאתה מנסה להכניס לו באופן מלאכותי. החכם - עיניו בראשו.
