הידעתם, כי המילה "קרבן" אינה מופיעה
בתורה לפני ספר ויקרא? אולם לא זו בלבד, גם השורש ק.ר.ב. על הטיותיו אינו מופיע
בחומשים במובן של זבח, או העלאת הקרבן, אלא להתקרב (אפילו אם מופיע בבניין הפעיל –
כמו "ופרעה הקריב"). המילה "קרבן" היא אפוא מילה חדשה בחומש
שלנו. במובן זה השימוש המקורי שלה היה במובן של קרבה פיזית והשימוש החדש הוא שימוש
משני כיוצא לפועל מתכליתו.
עיון במקרא מראה שמוזכרת הקרבת קרבנות עוד לפני
הקמת המשכן – קין והבל הביאו קרבן, וגם נח, ואפילו בני ישראל. אולם בכל אותם
מקומות, לא מצוינת המילה קרבן, אלא שהם הביאו – מנחה (קין והבל), עולה (נח, עקדת
יצחק ועוד) ושלמים (מעמד הר סיני).
נראה לי, כי המיוחד לכל הקרבנות האלה, שהם
הובאו מרצונם של המקריבים, ללא חיוב כלשהו, ועל כן הם מהווים הבסיס לקרבנות הנדבה,
במובן החיובי של המילה, קרי על ידי איש אשר נדבו ליבו לכך. ומעניין, שבתחילת ספר
ויקרא מופיעים קרבנות אלה בדיוק – העולה, המנחה וזבח השלמים. וכולם תחת הפסוק
הראשי הפותח (ויקרא א ב) – "אדם כי יקריב מכם קרבן..." כי יקריב – אם יקריב
– לרצונו ומנדבת לבו.
התפיסה כי מדובר בקרבנות נדבה הובילה אותי
לתובנה משמעותית מאוד בסיפור עקידת יצחק. כאשר הקב"ה ביקש מאברהם: "קח
נא את בנך... והעלו שם לעולה" – זה
לא היה ציווי של הקב"ה, אלא בקשה. ולא בכדי מופיעה מילת בקשה (נא), שכן אילו
היה זה ציווי, לא היה זה קרבן נדבה כלל! הדבר מעצים את הניסיון של אברהם, שזכאי
היה לסרב, והקב"ה לא יכול היה להאשימו בכך. ומכאן גם המדרש, שאמר אברהם
לקב"ה – הרי יכולתי לסרב, וגם טענה היתה לי, שהרי הבטחת לי. ולכן אמר המלאך
שירא אלוקים הוא, שהרי רשאי היה לסרב, אולם לא עשה כן. ולא זו בלבד, אילו היה
משתהה במעשיו, היינו חוששים שהוא פעל כך מחמת אי נעימות אולם לא מאהבת ה', ובא
הכתוב ומספר לנו שאברהם לא השתהה, אלא השכים בבוקר וכו' ולאחר מכן העלה את האיל
לעולה. ואולי כבר מכאן למדנו, שלא השחיטה היא העיקר, אלא הכוונה וההשתדלות הן עיקרו
של הקרבן.
יוצא דופן אחד הוא הפסח, שאינו מכונה בספר שמות
כקרבן, אלא בשמו כ"פסח" או כזבח פסח. רק בספר במדבר יינתן לו שם קרבן,
אולם כאן מדובר ב"קרבן ה'" (במדבר ט יג). מעניין משחק המלים שבין קרבן,
למי שלא הקריב, מכיוון שהיה בדרך רחוקה וכו'.
מצאנו אפוא, שהמילה "קרבן" הינה מילה
כללית, הן לקרבנות הרשות והן לקרבנות
החובה שיגיעו בהמשך ועליהם אנו שומעים לראשונה בספר ויקרא – החטאת, האשם
והמילואים.
מה פירוש השם קרבן ומה הוא בא להביע?
מילה זו נמנית עם החברות במשקל קטלן, כמו שקרן,
חמסן, שחקן וכדומה. ולהבדיל, ה' המכונה רחמן, מוחלן וסלחן. ואם בדוגמאות האחרונות
עסקינן, פירוש מלים אלה, בראי העובדה שלעתים ה' גם נוקט את מידת הדין הקשה, היא
שהקב"ה במהותו רחמן וסלחן, גם אם אינו נוהג כך תמיד.
ומבחינת המילה קרבן – במהותו תפקידו לקרב. אך לא
הכבש עצמו הוא המקרב, כשלעצמו. ועל כך הרי בוכה הנביא: לא די בעצם השחיטה על מנת
לקרב לה'. זה לא הכבש. אלא התהליך בכללותו. קרי, רצון האדם (המכוון את לבו),
המאמץ, ההשקעה וכדומה.
יחד עם זאת, הואיל והחפץ המשמש כקרבן הוא
פסיבי, במהלך השנים נולדו משמעויות חדשות למונח קרבן, האחת: "קרבן" הוא
אדם פסיבי, שפגעו בו (דגש על הפגיעה ועל הנפגע). השניה: "קרבן" הוא סוג
של ויתור מסוים לצורך השגת מטרה אחרת, לעתים נעלה יותר, ולעתים תוך שימוש לרעה
באותו קרבן. לעתים שתי המשמעויות מתחברות יחדיו.
ובמקביל נוצרו לנו פעלים חדשים:
"להקריב" – כעניין נעלה, לוותר על
משהו שאנחנו מאוד רוצים, לצורך השגת מטרה אחרת; ובמיוחד הדבר נעלה כאשר מדובר
בהשגת מטרה מוסרית. כמו הקריב את חייו למען מדינת ישראל. אבל גם
"להקריב" כפעולה לא מוסרית, לדוגמה: הקריב את החיילים לצורך קידום מטרות
אישיות וכדומה. ניצול לרעה של הכוח על אחרים ו/או רכושם. מבחינה לשונית, ההקרבה
באה בכדי לקרב אותנו למטרתנו.
"להתקרבן" – סוג של בעל טרוניה, שהוא
כביכול הפך מושא לקרבן בידי אחרים. שהוא לא פועל מבחירתו החופשית, אלא משמש ככלי
משחק. שהוא מסכן וכו'.
עוד מעניינת המילה "קרב" מלשון
מלחמה, שהוא מצב ששני אוייבים קרבים זה לזה אולם לא למטרות שלום אלא להיפך מכך.
המילה קרביים אגב, אינה קשורה למשפחת הקרבן,
אלא באה מהמילה קֶרֶב, שהינו החלק הפנימי בגוף, באיזור חלל הבטן. ומעניין הקשר בין
קרב לבין קבר.
מלה נוספת שאנו מוצאים בסביבת הקרבנות הינה זבח,
ולו שתי משמעויות. האחת הינה פעולת השחיטה ללא אכילה. למשל: "וזבחת את
עולותיך" (שהרי קרבן עולה אינו נאכל). השניה הינה סעודה שבה אוכלים בהמה
שנשחטה, לאו דווקא קרבן, וראו רש"י על בראשית לא נד: "ויזבח יעקב
זבח" – "שחט בהמות למשתה". "זבח השלמים" או "זבח חג
הפסח", מייצגים את השחיטה והסעודה גם יחד, והן ההקשר שלהם כקרבן. וכן מצאנו
זבח גם במשמעות של קרבן. ומעניין הקשר שבין זבח לבין טבח – שטביחה גם היא מהווה
שחיטה.
קרבן
אפוא בא לקרב. אולם בסוף ימיו אומר לנו משה, "כי קרוב אליך הדבר מאוד",
ואידך זיל גמור.
