שלח את עמי!

מאז נגלה הקב"ה למשה רואים אנו את הדרישה הברורה בנושא יציאת מצרים, והיא כי היא תבוצע באופן שפרעה ישלח את העם. מבחינה לשונית הדבר אף נעשה כלשון נופל על לשון – "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה;" (פרק ג' פסוק י). משה הוא השליח של הקב"ה להורות לפרעה שישלח את העם. בסופו של תהליך רואים כי הדבר בוצע, כאמור "ויהי בשלח פרעה את העם" (יג טו). נשאלת אפוא השאלה הראשונה, מה טעם היה בדבר שהעם יצא רק לאחר שפרעה ישלח אותו.

ומכאן לשאלה השניה והיא האם יש צורך או אין צורך בהסכמתו של פרעה לשלח את העם, ומדוע. וזו כמובן מובילה לשאלה השלישית - אם אין צורך בהסכמתו של פרעה, מדוע הקב"ה לא הפיל עליו מכה קשה שלא יוכל לעמוד בה כבר בהתחלה, והיה משלח את העם; ועל אחת כמה וכמה – מדוע הקשה את ליבו. ואם יש צורך בהסכמתו, הרי המכות מביאות לשלילת ההסכמה, ועובדה היא כי שילוח העם לאחר מכת בכורות היה בדיוק מחמת הפחד, ולא מחמת הסכמה ומדוע חיזק את ליבו לאחר כל המכות אולם לא לאחר מכת בכורות. ומתוך השאלה השלישית עולה הקושי מה טעם היה בחיזוק לב פרעה.

הואיל ובמדור זה אנו פונים אחר הפשט, הבה נראה מהם דבריה הברורים של התורה בשאלת תכלית האופן בו בוצעה יציאת מצרים.

כאשר אנו מעיינים בפרק ג', בתחילת שליחותו של משה, עולה הנקודה הראשונה והיא כי יציאת מצרים לא היתה מטרה בפני עצמה, אלא עניין הכרחי. המטרה היתה קבלת התורה ועול מלכות שמיים בהר סיני. מעמד קבלת התורה נועד הן לגבש את בני ישראל כעם יהודי, והן את משה כמנהיגו. והקב"ה מבהיר למשה, כי האות שלו לבני ישראל על שתי נקודות אלה, הוא מעמד הר סיני (ג, יב). העניין הראשון אפוא הוא הכנת בני ישראל על כל הקשיים בהם הם מצויים, למעמד הר סיני. והדברים נאמרים על ידי משה לפרעה באופן מפורש, כבר מההתחלה (שם, פסוק יח). וממשיך הקב"ה ומבהיר למשה, כי פרעה לא יתן להם לצאת, ועל כן יש צורך במכות, על מנת להכניעו, שיאפשר להם לצאת (שם, כ). כאן מגיעים אנו לשאלה הראשונה – מדוע פרעה צריך לשלח את העם? מדוע שהקב"ה לא יוציא אותם באותות ובמופתים בלא שילוח של פרעה?

נקודת המוצא המפתיעה הינה, שבני ישראל היו כה שקועים במצרים, עד כדי כך שלא היו יוצאים מרצונם החופשי, למרות העבודה הקשה. צעקתם של בני ישראל היתה להקל מהם את העבודה, אולם לא לצאת ממצרים. יציאתם של בני ישראל ממצרים צריכה להיעשות מרצונם, ובכל מקרה לא מכפיה. הרי תור הזהב של בני ישראל הוא "...חסד נעורייך, לכתך אחרי במדבר..." ואיזה חסד זה אם הלכו הם בכפיה?

והדברים מופיעים במפורש בתשובתו של הקב"ה למשה על שאלת "למה הרעות" - "ביד חזקה ישלחם" (את אלה שמוכנים לצאת ממצרים אבל עדיין צריכים זירוז לעניין), "וביד חזקה יגרשם מארצו" (את אלה שלמרות השיעבוד אינם מוכנים לצאת, ואותם צריכים ממש לגרש). מפתיע, אומר הקב"ה למשה, אבל אל תהיה בטוח שאילו הייתי מסיר כעת את השיעבוד בני ישראל היו מנצלים את ההזדמנות ויוצאים ממצרים. אבל אם פרעה ישלח אותם או חמור יותר יגרש אותם, אז לפחות חלקם ילך, גם אם ירצה להישאר. אם זה הטעם, אז ממש לא חשוב אם פרעה מסכים או לא מסכים לשלח את העם, העיקר שהוא משלח אותם. ואכן בסופו של דבר בני ישראל שולחו וחלקם גם גורשו ממצרים (יב לט). לסיכום נקודה זו, אפשר להכריח את פרעה לשלח, אבל אי אפשר להכריח את בני ישראל לצאת, ועובדה שחלקם רצו לחזור.

ובשורש הפנימי של העניין בני ישראל הפכו לעבדים לא רק בגופם, אלא חמור יותר – בנשמתם. הם ויתרו על החופש שלהם מיוזמתם ומרצונם החופשי. ונשמתו של עבד שייכת לאדונו. על מנת שהעבד ישוחרר, האדון צריך לשחרר אותה. אילו יצאו אותם אנשים מבני ישראל, שנשמתם מסורה בידי פרעה, מבלי שפרעה שחרר אותה, הם היו נותרים עבדים לעולמי עד. גם ככה הם רצו לחזור, אבל המצב היה הרבה יותר קשה. גם לגבי נקודה זו אין צורך שהסכמתו של פרעה לשלח תהיה מלאה. אמנם הפן החיצוני-משפטי של נקודה זו הינו שעבד משוחרר על ידי אדונו. ופעולה משפטית שכזאת מחוייבת הסכמה מלאה, אך התורה אינה מזכירה תכלית זאת כחלק מהפשט.

כחלק מההכנה של בני ישראל לקבלת התורה, הם צריכים להתוודע מחדש לקב"ה. להתוודע לעצם קיומו, לכוחו, לקשר עם האבות, להאמין בו, עד למצב של הסכמה לקבל את תורתו וכיו"ב. התוודעות זאת נעשית באמצעות מעשיו של הקב"ה, הנסים והנפלאות שהוא מחולל במצרים, באמצעות העובדה שפרעה החזק והעצום ייכנע תחתיו, הן כניעה פיזית והן הסכמת מצרים כי הקב"ה הוא הוא האלוקים, ובאמצעות משה רבינו שמתווך ביניהם. נראה שמשה נכנס לעניינים כבר בשלב של גלות מצרים, על מנת להכין את העם לקבל אותו בעתיד (ו', ז'; י', ב). נימוק זה מוביל לכך שפרעה צריך להיכנע דווקא, לא להסכים מבחירה חופשית ומוחלטת, והדבר יהיה ברור לעיני כל, קרי שהוא לא רצה להוציא את בני ישראל, אולם נאלץ לעשות כן, תחת שליטת הקב"ה בו.

ואכן, כניעת המצרים תחת ידו החזקה של הקב"ה הינה תכלית מוצהרת בפסוקים (יד, ד; ז, ה; י, א; יא, ט). וסביר כי הדבר נעשה הן על מנת שהמצרים עצמם ייכנעו, והן על מנת לחזק את האמונה של עם ישראל, כנאמר, שקודם אנחנו צריכים לראות: "אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה", ורק לאחר מכן אנו נאמר "הגדיל ה' לעשות עמנו". (תהלים קכו, ב-ג).

בכל המערכת הזאת סירובו של פרעה הינו גורם תומך לכך, לא גורם מפריע: ראשית, מכיוון שכידוע, פעמים רבות דווקא המניעה מעוררת את הרצון. ועל כן העובדה שפרעה נלחם כי בני ישראל יישארו במצרים, ולא זורק אותם כבר בהתחלה, מעוררת את הרצון לצאת. שנית, סירובו של פרעה מכשיר את המכות, הנסים והנפלאות שמגלה הקב"ה, ובמקביל מאפשר להעניש אותו על חטאיו כלפי ישראל. ושלישית, דווקא המכות והעמידה העיקשת של פרעה יובילו לכך שכאשר הוא ישלח את העם, הדבר לא ייעשה כאקט של הסכמה בלבד, מה שיאפשר ליהודי שיבחר בכך, להישאר במצרים (ויהיה בכך גם זילותא לעם ישראל ולפרוייקט יציאת מצרים), אלא באופן היסטרי, כגירוש, מה שיבטיח שיותר יהודים ייצאו ממצרים, דווקא מכיוון שהוא שלח אותם.

במכות הראשונות לא היה צורך בכך שהקב"ה יקשה את לב פרעה, שכן ליבו היה ממילא כבד (ז, יד) ומלא אגו. כניעת המצרים מתרחשת לנגד עינינו באופן הדרגתי כבר מהשלבים הראשונים ועד לשלב הסופי. הדברים עולים מן הפשט ומושלמים מן הדרש, במיוחד לגבי הפסוק "מי כמוכה באלים ה'" המיוחס לפרעה. בהמשך הקב"ה דווקא שומר על רצונו החופשי של פרעה, על ידי כך שהוא מקשה את לבו (ז, ג), קרי נותן לו את העוצמה והעמידות לפעול מתוך רצון חופשי, ולא מחמת לחץ, פחד, דעת קהל וכדומה. מעשים אלה מאפשרים לפרעה להישאר מי שהוא באמת. ונבהיר.

שמירת הרצון החופשי של פרעה נעשית בשני כלים – הכבדת לבו וחיזוק לבו. לפרעה יש אגו עצום שאינו מתיר לו לשחרר את העם. האגו מתגבר על כל היגיון, ועל כן הכבדת הלב משמעה מתן משקל בליבו של פרעה לשיקולי אגו, לבושה שתהיה לו אם הוא ישלח את העם, לחשש שיעבירו אותו מכיסאו, לפגיעה בשמו הטוב. החשש הזה להיראות חלש, מחזק אותו כנגד הלחצים שחרטומיו מפעילים עליו. לעניין זה רואים אנו לשון נופל על לשון – פרעה מבקש כבוד, הוא מכביד את לבו, ולעתים הקב"ה עושה זאת, והתוצאה היא שהקב"ה "אכבדה בפרעה ובכל חילו" (פרק יד פסוקים ד, יז) – כבודו של הקב"ה גדל.

לעומת זאת חיזוק לבו של פרעה משמעו פעולה כנגד מישור הפחד. הפחד שהוא ימות, הפחד שמצרים תאבד, הפחד מפני המכות הנוראיות. פחד זה מחליש את כוח העמידה של פרעה. חיזוק הלב נועד לשחרר את פרעה מהשפעת הפחדים על פעולותיו, כך שיוכל לפעול ללא חשש. הפחד גם עשוי לנטרל את האגו ועל כן הכבדת הלב וחיזוקו מביאים לכך שפרעה נותר במצב הרגיל שלו, בלי שלאיומים ולמכות יש השפעה על שיקול דעתו. ועל כן לא ניתן לבוא ולומר כי פרעה פעל תחת לחץ או כפיה, ההיפך הוא הנכון. אדרבה, העובדה שהוא פחד ושחרר את העם בליל מכת בכורות, היתה זו ברכה עבורו, אחרת היה מת.

כאשר אנו עוברים על המכות אנו רואים שבמכות הראשונות פרעה בעיקר הכביד את לבו: כל חמש המכות הראשונות למעט מכת הכנים, בה הוא חיזק את לבו כתוצאה מדברי חרטומיו, כי מכה זו הינה אצבע אלוקים (ולא אצבע ה', וודאי שלא כישופים שהיו ביד משה – ראו רמב"ן על פרק ח' פסוק טו)). מה שפעל אצל פרעה הוא נושא האגו. אבל כידוע בסופו של דבר אדם, גם בעל אגו, מקבל שכל, והפחד גובר על האגו, וכאן התורה מלמדת אותנו כי במכות האחרונות הקב"ה מחזק את לבו בכל המכות, למעט מכת ברד, בה הקב"ה אומר למשה בדיעבד כי הוא הכביד את לב פרעה (י' א), הגם שפעולה זו גרמה הן להכבדה והן לחיזוק לבו של פרעה (ט', לד-לה). יתכן מכיוון שפרעה כביכול התבזה בשלב המכה, שאמר חטאתי הפעם וכו' (ט' כז), הקב"ה עורר בו את תחושת ההשפלה הזאת, שהיתה חזקה יותר מהפחד מהמכה, פחד שנחלש לאחר שהקולות והברד לא היו עוד. בסופו של דבר כל אלה סייעו לפרעה להתגבר על הפחד והוא לא יוכל להישמע בטענה כי הוא שלח את בני ישראל מחמת הפחד.

בסופו של דבר התוצאה הושגה – עם רב יצא ממצרים. אלה שיצאו יצאו ברובם מחמת הסכמה ורצון, ומיעוטם מחמת הגירוש. המהלך של יציאת מצרים עד לטביעת המצרים בים סוף עוררה את האמונה עד לכדי "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" והכינו את בני ישראל למעמד של קבלת התורה. פרעה קיבל את עונשו ותוך כדי כך הכיר בכוחו של ה' עליו, ובכך גם עם ישראל חיזק את אמונתו. קיבלו על עצמו להיות עבדים למקום ולא עבדים לעבדים, כאשר השלב הבא יהיה השתחררות מהתנהגות העבד, ומעבר להתנהגות של בנים.