אחד
מהדברים הגדולים שאנו למדים מהתורה, הוא כיצד לכתוב סיפור קשה במלים עדינות. וכיצד
להביע ביקורת אדירה בלשון מתונה.
פתגם יפה
ששמעתי לאחרונה: אל תגביה את הקול שלך, הגבהה את המלים. אתה לא צריך לצעוק על אדם,
דבר בקול רגיל, אך עשה שימוש במלים חריפות יותר. משפט זה נאמר לדור שלנו, שבוחר
בצעקות ולעתים באלימות פיזית של ממש, ומבקש שלפחות תישאר ברמה של המלים. התורה
מעלה אותנו הרבה יותר גבוה – היא מראה לנו כיצד ניתן לכתוב ביקורת קשה, אבל במלים
בודדות ומרומזות ובלי להשתמש בפורונוגרפיה מילולית.
כמובן
שהדבר מצריך גם עיניים בוחנות, היודעות לזהות את הרמזים ואת משמעותם, ולא כמו
היום, שאם הדברים לא כתובים בפירוט, ובמלים מפוצצות ורדודות, עם מיליון כותרות
והסברים, אף אחד לא רואה ולא מבין.
במה דברים
אמורים?
כולנו
מכירים את הסיפור של האונס של דינה. הבחורה הצעירה ששכם הכוחני אונס, וכולא והאחים
מגיעים ומשחררים. סיפור מזעזע, גם אם הוא כתוב בצורה קצרה.
ואז באים
חז"ל ואומרים את המלים המקוממות הבאות: שדינה, יצאנית היתה. ואוו! עוד פעם
מאשימים את הנאנסת באונס? זה נראה כל כך לא פיר? הרי כשאת אומרת לא, אז לא הוא לא.
לא?
אז בואו
נראה את הלב של סיפור, הנפרס על שני פסוקים בלבד (פרק לד פסוקים א-ב):
לד,א וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה
לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.
לד,ב וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר,
הַחִוִּי--נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ.
כלל
הפסוק הפותח
חשוב
להבין, כי לְעולם יש משמעות חשובה לפסוק שפותח סיפור. זה לעולם לא יהיה סתם פסוק אינפורמטיבי, או פסוק של מַעֲבָר
לשיא, אלא הוא נוטע יסודות חשובים ביותר בסיפור. ומה אומר הפסוק הפותח בפרשת דינה?
הוא אומר דברים חמורים ביותר, שוב, גם אם בלשון עדינה:
וַתֵּצֵא
– מה אומרת המילה ותצא? מאין יצאה דינה? ומה עושה המילה הזאת כאן? אדם
שיוצא, הוא אדם שעוזב מקום מסוים. יציאה היא עניין פיזי, רוחני, נפשי. לצאת
מהגבלות, לפרוץ גדרות. כמו "ויצא יעקב מבאר שבע" – זו לא היתה סתם
יציאה. הוא עזב את באר שבע ואת הוריו למשך 22 שנה והלך לארץ אחרת. גם כאן רוצים
לומר שדינה עשתה מעשה מאוד מאוד לא פשוט, לא מעשה מקובל בכלל, וכנראה גם טיפשי –
היא יצאה מהמחנה שלה והלכה למחנה אחר. זה משהו יוצא דופן, חמור. זו פריצת גדרות. זו
יציאה מהמורשת המשפחתית – שהרי גם יצחק וגם יעקב מצאו את הנשים שלהם במרחק רב
ובדרך ארוכה, ולא עם בנות הארץ – ומהדהדת לנו אזהרתו של אברהם לאליעזר: בראשית כד
ג-ד: "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בה' אֱלֹקי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹקֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר
לֹא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב
בְּקִרְבּוֹ: כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה
לִבְנִי לְיִצְחָק: "
דִינָה
בַּת-לֵאָה – מה בא לומר לנו הייחוס? למה להזכיר את אימא
לאה? ומה זה תורם לנו בכלל? על כך מסביר רש"י, שהדברים, שוב, לא נאמרו לחינם.
כאשר מזכירים סיפור בעייתי, יש משמעות גדולה בתורה שמזכירים גם את הייחוס (ראה
עניין קורח, ופנחס וכו'). וכך אומר רש"י: "בת לאה - ולא בת יעקב, אלא
על שם יציאתה נקראת: בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר 'ותצא לאה לקראתו'
(בראשית ל, טז)". מסביר לנו כאן רש"י שהתורה כאן סוגרת חשבון עם לאה.
ושוב, ראו באיזו עדינות הדברים נאמרים, למרות שהם דברים קשים ביותר. באותו
מקום שהיה העניין של לאה, התורה לא אומרת כלום. היא מחכה לכאן. בשאנו קוראים את
הסיפור של יציאת לאה ליעקב, אנחנו חושבים עליה בצורה רומנטית וחביבה. אולם כאן
התורה מאירה לנו אותו באופן אחר. חשבו לרגע על מצב בו הנשים סוחרות בבעל שלהן, מי
תשכב איתו בכל לילה. אבל לא בכך הבעיה, אלא שלאה יוצאת לקראתו, בפרהסיה, על מנת
לממש את ההסכם. יעקב חוזר מהשדה, והיא יוצאת לקראתו ואומרת לו במרחב הציבורי שהיא "שכרה
את שירותיו לאותו לילה" ומכניסה אותו לאוהל שלה. ואנו מדברים על המחנה של
יעקב שאנו למדים מהפרשה שלנו שהפך לשני מחנות – מחנה גדול. מן הסתם היו שם אנשים
וראו את המחזה הזה. זה לא מכובד, לא צנוע, לא מתאים למשפחת יעקב, למורשת משרה סבתו.
אכן, לאה אוהבת את יעקב. היא רוצה אותו. זה מקובל וטוב. אבל עובדה היא, יציאתה
עשתה רושם אצל בתה, דינה, וכידוע, כל דבר שאנו עושים, גדל והולך כשהוא מגיע
לילדים.
אֲשֶׁר
יָלְדָה לְיַעֲקֹב – המפרשים לא עוצרים על המלים האלה, שאף הן
נראות מיותרות כאן. הרי ברור שלאה ילדה ליעקב. אין לנו שמץ של חשש שלאה ילדה אותה
לגבר אחר, לא כן? למרות שנהגה שלא בצניעות, אין לנו ספק שהיא ילדה ליעקב. לא את זה
בא הכתוב להדגיש, למרות שאולי ליצני הדור יכולים לומר, שאם דינה עשתה כזה מעשה, זה
לא מהגנים של יעקב. אולי היא לא הבת של יעקב. אבל קשה לי להאמין שמישהו יעליל ככה
על לאה ולכן מלים אלה לא באו לנקות את לאה מחשש כזה. נראה לי שהן באו להדגיש שדינה
היתה אהובה ליעקב. היא היתה "של יעקב". ומה שקרה לה גרם לו עגמת נפש
מיוחדת. כמו שאומרים – "הבנות שייכות לאבא". זו היתה המתנה המיוחדת
ליעקב, והמתנה הזאת חוללה על ידי בני עוולה. זה המקום הקטן של יעקב, שאולי מסביר
גם את הפסיביות שלו, בהמשך הסיפור.
לִרְאוֹת
בִּבְנוֹת הָאָרֶץ – מה לדינה ולבנות הארץ? מה היא צריכה לראות
אצלן? כיצד הן עובדות אלילים? או את הלבוש הפרובוקטיבי שלהן? את הזימה שהן עסוקות
בה? וכן הלאה... הדברים ברורים ומובנים, ועתה אנו מבינים איזו עוצמה יש לפסוק הזה,
פסוק הפתיחה שמסביר לנו כל כך הרבה על התלבטויותיו של יעקב, כיצד לנהוג בשכם.
האונס
ועכשיו
מגיע הפסוק השני – סיפור האונס שפתאום מקבל מימד חדש מהמלים ומבעד להן -
וַיַּרְא
אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי--נְשִׂיא הָאָרֶץ; – שכם בן חמור, נשיא הארץ, היה עשיר, ומכובד, ויכל
להשיג כל בחורה שרצה. מן הסתם הוא הגיע לבנות היפות ביותר וכו', ועשה בהן כרצונו. איך
פתאום הוא הגיע למצב שהוא שם את העיניים שלו על דינה? ודי לנו בשאלה, נכון?
וַיִּקַּ֥ח
אֹתָ֛הּ – קודם כל אנו צריכים
להתמקד במילה "ויקח". על פי התורה, ב-99% מהמקרים, לוקחים אדם – לא בכוח
פיזי, אלא במלים, בדיבור, בשכנוע. הוא אמנם יוזם, הוא הלוקח, אולם לא בכוח, אלא
בהסכמה. גם על אברהם ושרה כתוב שהוא לקח אותה למסע לארץ ישראל, הוא לא לקח אותה
בכוח, אלא בשכנוע. בהסבר. היא הלכה מרצונה. תרגום אונקלוס מתרגם את המילה הזאת
בצורה יפה – ויקח = ודבר. הוא דיבר איתה, והיא הלכה איתו. וזה להבדיל ממקרים
בודדים מאוד, שלקיחה נעשית בכוח ואז היה מהווה חטיפה. אבל המקרה שלנו הוא לא כזה.
שכן מגיעה לנו המילה השניה, שסותמת את הגולל על כל אפשרות אחרת של פרשנות: "אותה"
– כתוב "אתה" – כאילו אומר "איתה". לא זו בלבד שהוא לא הכריח
אותה, אלא שהדבר נעשה בשיתוף פעולה, יחד איתה. בשלב הזה לא היה שום אונס.
זה התחיל
ביציאה שלה. ולאחר מכן היא היתה מספיק בולטת, שעוררה עניין אצל שכם. ובהמשך התפתחה
ביניהם שיחה. הרי הוא לא אמר לה "בואי" והיא הלכה מיד, נכון? הוא קצת
דיבר איתה, ומשך אותה בדברים, והיא, נמשכה אחריו. וכפי שרואים מהמשך הפסוקים (שלא
נדון בהם כאן), שכם יודע לדבר, ויודע להלהיב, ויודע למשוך במלים, הוא כריזמטי. הוא
יודע את העבודה שלו. והוא מפתה את דינה. דינה בחורה צעירה וחסרת ניסיון והוא מנצל
זאת, אבל אי אפשר לומר שהיא נקיה לחלוטין. שהרי הדברים החמורים מעידים בעד עצמם:
כשאנו שומעים "ויקח אתה" – לאן לקח אותה? הוא לקח אותה מהרחוב, מהמרחב
הציבורי שהיתה בו, אל חדרי חדרים. אל מקום שבו הם היו יכולים להתייחד. הלו, דינה?
איך את הולכת איתו ככה? למקום נסתר, בלתי ידוע? מה קורה כאן? תמימה, תמימה, אבל כל
הפעמונים צריכים לזעוק כאן שאת נכנסת למחוזות שאינם שייכים אלייך.
וַיִּשְׁכַּ֥ב
אֹתָ֖הּ – ושוב נוספת לנו בפעם
השלישית המילה – אתה. לומר לך, עם כל הצער שבדבר, כי השכיבה הראשונה נעשתה מרצון,
בשיתוף פעולה מלא של דינה. זה הסיפור רבותיי. הוא מסופר בעדינות. אבל זה הסיפור.
בתו של יעקב. הלכה שבי (תרתי משמע) אחרי שכם בן חמור ושכבה אתו מרצונה.
וַיְעַנֶּֽהָ
– סיום מדהים לקטע הזה. פה כבר לא כתובה המילה "אתה". חסרונה של המילה זועק לנו.
ורש"י מסביר אותו בשתי מלים: "וישכב אתה: כדרכה. ויענה:
שלא כדרכה." במלים אחרות –
השכיבה (הראשונה), היתה מרצונה, כדרכה. אבל הפעם השניה – כבר לא היתה בהסכמה. היא
לא היתה כדרכה. היא היתה עינוי. זה היה אונס.
WOW.
עכשיו, רבותיי.
תכניסו את עצמכם במקום יעקב.
בא נשיא
העם החיוי ליעקב ואומר לו "שמע ידידי, הבת שלך אצלי. היא התיידדה עם בני.
שכבה איתו מרצונה. והוא רוצה להתחתן איתה." ויעקב ודאי שואל את עצמו – רגע אחד.
אם היא שכבה איתו מרצונה, אולי הם כבר נשואים? אולי התאהבה בו? הרי הפעם הראשונה
לא היתה מאונס. והבת שלי היא לא זונה (וכך בדיוק אמרו בניו לאחר מכן!!) ולכן היא
לא שכבה איתו "בעילת זנות". היה ביניהם משהו אמיתי. ודאי מצידו, אבל מן
הסתם גם מצידה, לפחות לאותו רגע. אז אולי הם נשואים? ואולי כדאי לסיים את זה בחתונה?
האם אנחנו
יכולים לומר שיעקב היסס מפחד? או משיקול דעת לא סביר? ממש לא!! הוא חשב בהיגיון,
מהראש, ולא מהבטן!! הרי אילו חיים יהיו לדינה אם למרות שהיא אוהבת את הבחור הוא
יקח אותה חזרה ובמחנה שלה ובכל מחנה אחר היא נחשבת כבר סוג ג'? אלה יהיו חיים
טובים יותר? ומה אם היא בהריון?
האחים של
דינה היו הרבה יותר קשים. ונחרצים. וקיצוניים. את האחות שלנו לא יחזיקו בכוח, אמרו.
האחות שלנו היתה תמימה. והבחור הזה פיתה אותה והפיל אותה בפח. הוא לא יקבל אותה
כמתנה. והוא לא יחזיק אותה בכוח. אחרת כל הבנות שלנו יעברו תהליך דומה. זו גישה
אחרת לגמרי, ויתכן שגם היא נכונה. אולם אי אפשר לשלול את גישתו של יעקב ואת
היסוסו.
ואגב חשוב
לזכור כי יעקב לא כעס על ילדיו מכיוון שהרגו את שכם ולקחו את דינה. הוא כעס עליהם
מכיוון שהם בזזו את העיר. לכך הוא לא יכול היה להסכים. מכיוון שהביזה שללה לחלוטין
את כל התוקף המוסרי של מעשיהם וכך שמו של יעקב יצא בנזק כפול – גם הבת שלו עשתה מה
שעשתה. וגם הם רמאים שבזזו את העיר.
סיפור
עצוב.
וכל זה,
במלים בודדות, ועדינות, ובלי להרים את הקול, ובלי להרים את המלים, אבל עם המון
המון מוסר השכל.
