עקיצות
היתוש: סיפורים קטנים על החיים תחת המגף הנאצי | יומניו
של ויקטור קלמפרר, תרגום: טלי קונס. הוצאת עם עובד 2005).
העולם
מסביבו מתמוטט, והדרך היחידה של קלמפרר (יהודי גרמני מתבולל ומומר, פרופסור
להיסטוריה שפות ובלשנות מדרזדן, גרמניה), להתמודד עם אבדן הקריירה, הפרנסה, הכבוד
והביטחון האישי – היא על ידי כתיבה אובססיבית של יומנים, החל מ-1933 ועד 1945. כאותו
נביא שאינו מסוגל לכלוא את נבואתו, קלמפרר מודע לסכנה האדירה שהוא נוטל על עצמו,
אולם אינו יכול להפסיק לכתוב אותם. מדי פעם הוא מבריח חלקים מיומניו למקום מבטחים.
ואף את הנייר הריק הוא מחביא ליתר ביטחון (1942, ע' 292).
קלמפרר מיוחד
בכך שהצליח לשרוד בגרמניה הן את הנאצים, הן את העם הגרמני והן את ההפצצות של בעלות
הברית. למרות שהיה למעלה מגיל ששים, ולא בריא, הצליח להתמודד עם בעיותיה הנפשיות
של אשתו, עם הבושה שבאבדן מעמדו ועם הקשיים הפיזיים שגרמניה זמנה לידו. קלמפרר
מתגלה ביומניו כאדם רגיש, אחראי, אוהב, אינטליגנט ובעל אבחנה דקה, עדין נפש, לא
מפונק ובעל יכולת התמודדות, מודע לעצמו ולפחדים שלו ובעיקר מאוד מנומס, מאופק ובעל
שליטה עצמית, אפילו בעת ההפצצות הכבדות (ע' 438). לעתים נדירות הוא מאבד את
נימוסיו המעולים (למשל: 403). אין ספק שהוא קיבל חינוך גרמני טוב, במובן החיובי של
המילה. ואם בחינוך עסקינן, לא ניתן לברוח מהדיסוננס שבין קלמפרר כגרמני גאה,
המייצג את החינוך המעולה, המהוגן והמאופק שקיבל, לבין החינוך הקלוקל שבא לידי
ביטוי באכזריות, בחוצפה ובשפת הביבים הנאצית.
המשותף
לאירועים המתוארים ביומנו הוא מוטיב "עקיצת היתוש", כפי שקלמפרר מגדירו
(1944, עמ' 416), בתשובה למכרו, הטוען כלפיו כי "מה שאתה כותב ידוע לכולם,
ועל הדברים הגדולים אתה לא יודע כלום". משיב קלמפרר, כי אלף עקיצות יתוש
גרועות ממכה אחת על הראש. הוא מתבונן בעקיצות היתוש.
למרות
שהוא מתעד בצורה אובססיבית (כולל מכתבי וגזרי עיתונים) ואינטליגנטית את כל מה
שעובר עליו, בפועל, במהלך כל 11 השנים הקשות הוא אינו עוצר לחשוב על כל מה שאיבד,
עד לשלבים הסופיים של המלחמה (1945, ע' 469).
רשימותיו
התפרסמו באופן מרוכז, בגרמניה רק בשנת 1995 (כ-35 שנה לאחר מותו), בשמונה כרכים.
בישראל יומניו ראו אור בכרך אחד, מתומצת, בשנת 2005.
בסקירה
זו אעבור על מספר מוטיבים מרכזיים ביומנו.
זוגיות
חלק
נכבד מיומנו של קלמפרר מוקדש לתיאור הזוגיות המיוחדת, אפשר לומר סימביוטית, בינו
ובין רעייתו. דמותה העולה מן כתביו הינה נוירוטית, על גבול הדיכאון, במצב מתערער
והולך (למשל: עמ' 199), פעמים רבות נוזפת בו ואף מתפרצת עליו (1942, ע' 323);
ולמרות זאת הוא לא לוקח את זה אישית, ואף מקדיש שעות רבות מסדר יומו על מנת לטפל
בה פיזית ונפשית, להקריא לה סיפורים ("לפעמים קראתי באזניה יום ולילה ממש...
כל יום בשעות הבוקר אני יושב ליד מיטתה וקורא באזניה... יש לכך השפעה מעייפת
ומשתקת. עמ' 165; "קריאה אינסופית באוזני אווה ביום ובלילה," 1939 עמ'
199). הוא מקפיד לשוחח איתה וגם לבצע את מטלות הבית. ניכר שהוא חש אחריות על מצב
בריאותה; דוגמה מייצגת לכך היא החשש הכבד לבריאותה לאחר הצו החדש של הנאצים למסור
את חיות המחמד – מה שמחייב את הזוג למסור את החתולה שאווה היתה כרוכה אחריה מזה 11
שנה ואשר חלקה איתם את מנת הבשר שלהם (1942, ע' 299) וכמובן התגייסותו להרגיע את
אווה לאחר שמסרו את החתולה (ע' 301). אחד השיאים בחרדות שלו לשלומה מתרחש ב-1943
כאשר היא נלקחת לבית חולים עקב מחלתה, ונפשו יוצאת מדאגה שמא לא יראה אותה יותר
(ע' 390-391).
לכאורה,
יאמרו ציניקנים, יחסו נובע מכך שהוא חי בזכותה. בזכות היותה ארית. בזכות תלושי
האוכל שיכלה לקבל. לכן הוא לא דאג רק לה, אלא אף יותר לעצמו. אולם סְבָרָה כזאת
אינה יכולה להמעיט בערך הדאגה האדירה שלו, תשומת הלב וההשקעה, ללא שום טרוניה. עוד
בשנת 1936 הוא מציין: "אינני יכול לתאר לי איך הייתי סובל את הלחץ, את
ההשפלה, את אי הוודאות, את הבדידות בלי אווה". (עמ' 138). יש גם לציין את
ההקרבה מצידה כאשר בחרה להישאר לחיות איתו למרות הקשיים האדירים, ומ-1941 היא
לוקחת על עצמה למעשה להיות שרת החוץ של הבית. יחד עם זאת ברור שהיא היתה תלויה בו
ובאהבתו. זהו מצב של אהבה ותלות הדדיים ומרגשים, אולי אף יותר מכל סיפור השואה
העולה מיומנו.
הגיגים
בין התיאורים
המעייפים של הפרטים הקטנים היוצרים את התמונה הכוללת הוא שוזר תובנות מתובנות
שונות. כמו הסברה שבעוד חמישים שנה (קרי 1985) אנשים יבינו שהיטלר היה חייב לעלות
כדי שהיהודים יהיו שוב לעם (עמ' 121). הדבר הזכיר לי את דברי חז"ל על המן
הרשע – ולמה נקרא שמו צורר היהודים? מכיוון שרק הוא הצליח לחבר (מלשון צְרוֹר)
אותם.
הגדרה
מחדש
למרות כל מה שהוא עובר, קלמפרר מבהיר כי איש לא יקח ממנו את הגרמניות
שלו, אולם הלאומיות והפטריוטיות שלו – אבדו לנצח (1938, עמ' 183). הוא מגיע למסקנה,
כי הנציונאל סוציאליזם הוא גידול ממאיר בגוף גרמני (1942, ע' 316). לאחר שהוא קורא
את מיין
קאמפף הוא קובע נחרצות: העובדה שהספר הזה היה מונח לפתחו של המעמד הגבוה
בגרמניה משך 11 שנה מונעת כל אפשרות סליחה (1944, עמ' 409). יחד עם זאת, ממליצים
לו לעזוב את גרמניה כל עוד הוא יכול, אולם הוא אינו מוותר (עמ' 186). וגם כאשר לבסוף
הוא מתייצב בקונסוליה האמריקאית נמסר לו כי מקומו ברשימת ההמתנה הוא 56,429...
(עמ' 199). כאשר תסתיים המלחמה הוא ישוב לדרזדן (מזרח גרמניה) ויגור בה עד יום
מותו.
המצב
המדיני
קלמפרר מצליח לנתח היטב סוגיות מדיניות ופוליטיות. הוא מנתח את אזלת
היד של העולם, שאפשרה להיטלר לעלות בביטחון (שנת 1936, עמ' 138); מתייחס לנאומיו
של היטלר (למשל 1941, עמ' 241), מזהה על פי "שפת הרייך השלישי" את מצבה
של גרמניה במלחמה. למשל – אם אין תיאור על ניצחונות, כנראה שהיא מפסידה (258),
ועוד.
העבודה האקדמית
שלו
בשנים הראשונות הוא עובד על ספרים חדשים, אך מתייאש בשל העובדה שבתי
הדפוס אינם מוכנים להדפיס אותם, ובשל הטרדות המתגברות עליו ואבדן מטה לחמו. הוא
מתאר את התקדמות הכתיבה והקריאה שלו, והכל במקביל להחרמת הספרים, לביקורות החוזרות
ונשנות אצלו בבית, בניסיון למצוא חומר חתרני. הכורח לנטוש את העבודה האקדמית
ולעסוק בעניינים אחרים שלא הורגל להם, הוא אחד מהגורמים העיקריים לנפילות במצב
רוחו (ע' 403).
הסלאלום
הנפשי
חלק נכבד בכתיבתו של קלמפרר עוסק בעליות והמורדות במצב רוחו, במתח
שבין הייאוש לתקווה הזהירה. "ראש קודח ודיכאון גמור. המצב חמור שבעתיים, מפני
שאני חייב לחזור ולומר לעצמי שכל המאמץ הזה חסר טעם. מה אכפת לי אם תהיה לי במגירת
השולחן ערמת דפים אחת יותר או פחות..." (1936, עמ' 145). בניסיונותיו החוזרים
ונשנים להרגיש את "קול העם", מכל מילה, אמירה או אפילו הבעת פנים, הן
ברחוב, הן בעבודה (ע' 373). מנטייתו ליפול ברוחו כאשר הוא חווה שנאה, ומהעידוד הרב
שמעניקה לו כל מילת תמיכה. כל גזירה חדשה מפילה אותו מחדש, אולם הוא מצליח תמיד
להתאושש. כשאווה תפרה את הטלאי הצהוב למעילו הוא חווה "התקף משתולל של
ייאוש" (1941, 262). קשה להגזים בעצמת ההשפלה שחוו יהודי גרמניה עקב הטלאי
הצהוב. כך, למשל, הוא מספר על גב' פוס, שמסתירה את הטלאי בדש מעילה או שהולכת עם
מטריה גם כאשר לא יורד גשם, או שמהדקת אל הטלאי חבילה או תיק, על מנת להסתירו,
למרות הסכנה הרבה שבכך (1941, ע' 264; תזכורת ליהודים על העונש החמור של מי שהטלאי
לא יהודק היטב לדש בגדו – ע' 295). הבושה שהוא חווה באה לידי ביטוי גם בעבודות
הבזויות שהוא נאלץ לבצע, שאינן מתאימות – לא לרמתו, לא לגילו ולא למצב בריאותו,
כמו גריפת שלג (ע' 283), עיסוק באריזות (ע' 368) ועוד. הוא מודע למגבלותיו הפיזיות
ולומד מהמקום הנמוך הזה שלא לזלזל בפועלים הפשוטים (ע' 394).
יומניו
מתארים מגוון של דעות והתנהגויות ברחבי גרמניה. מעבר להתנהגות האכזרית של מרבית נציגי
השלטון השונים, הרי שככל שמדובר בשכבת הגיל הצעיר, הוא חווה גילויי אנטישמיות מחוצפים
ומרושעים (דוגמה קטנה – ע' 378). מצד שכבת הגיל המבוגרת יותר הוא חווה גם גילויי
תמיכה זהירים, החל במילות עידוד וכלה במחוות קטנות, אותן הוא מקפיד לתעד, כמו
לחיצת יד ואפילו מחווה גדולה כמו תלוש ללחם (ע' 455). מחוות אלה חשובות לו עד
מאוד, במיוחד כגרמני, והן תרמו את תרומתן לחוסנו הנפשי. הוא מזכיר את הכומר ברנהרד
ליכטנברג, מכנסיית הדוויג בברלין, שהקפיד לענוד טלאי צהוב על גלימתו בשעת הטקסים.
כומר זה נאסר ולבסוף נשלח לדכאו ושם מצא את מותו (ע' 264). הוא מקפיד לציין
שהגרמנים עצמם (ולעתים אף היהודים) אינם מודעים לצעדים החמורים יותר של הנאצים
כנגד היהודים, וזאת בשל מדיניות ההפחדה הגלויה והאכזריות החשאית (1943, ע' 355). דעתו
העולה מן הכתובים נוגדת את דעת חבריו, הסבורים שכל הגרמנים אנטישמיים בצורה
מוחלטת (ע' 372, 388). בינו לבין עצמו הוא סבור כי "עוגב הקולות של העם"
(ע' 380), הוא הידידותי דווקא (ע' 377), ותמה איזה קול יכריע.
שפת
הרייך השלישי
כבלשן, חלק ניכר מיומניו מתייחס לנרטיבה של הרייך השלישי. הוא מציין
את השפה המתרברבת, ההשתעשעות בשמות אופייניים (עמ' 188). המונח "יהודי"
כביטוי לכל הרוע שבעולם. למשל: "יהודים בנורמנדי" (1944, ע' 426, כאילו
היהודים הם שפלשו לנורמנדי ונלחמים עמם). המונחים השונים ופירושם, כמו: "חוש
הצדק של העם" (עמ' 189); "הכניסה ליהודים אסורה" (עמ' 258); מה
פירוש הפועל "לזמן" מישהו לגסטפו (ע' 297), "שחרור מחובה" (ע'
416) וכו'. על כך הוא יפרסם ספר בשלב מאוחר
יותר (שנת 1947).
הירידה
לחייהם של היהודים
קלמפרר מתאר בפרוטרוט כל גזירה חדשה וכל הכבדה על חייו, אותן כאמור הוא
מכנה כ"עקיצות יתוש". השימוש במונח זה מזמין אותנו לניתוחו. הנזק היחיד
שגורם היתוש הוא ההטרדה. בדרך כלל הוא הרבה יותר מעצבן מאשר מסוכן. האם זה היחס האמיתי
לגזירות הגרמנים? והאם הרגע העיקרי שהוא חווה הוא כעס? מעניין. בין העקיצות מתאר
קלמפרר את החרמת הרכוש – הרכב והבית, האיסור על הנהיגה, האיסור לנסוע ברכבות,
החמרת העוצר האישי, אבדן מתמיד של הפרנסה ושל ההקצבות, הפליה בתלושים לעומת לא
יהודים, נטל המסים הלא שוויוני, הסרט היהודי הצהוב, האיסור לצאת מתחום העיר (1941,
260), האיסור להשתמש בטלפון, ומאוחר יותר גם בטלפון ציבורי (ע' 268), עוצר, החרמות
רכוש חוזרות ונשנות, ועוד ועוד. ספק בצחוק ספק ברצינות הוא שוקל להפר את האיסור
(על יהודים, כמובן) לעשן, ושואל כמה סטירות יקבל אם ייתפס, והאם שווה הדבר (ע'
287). תיאור כרונולוגי מפורט של כל הגזירות מופיע בע' 307. קלמפרר יעז להסיר את
הטלאי הצהוב רק בחסות המהומה העצומה של הבריחה והפינוי מדרזדן, וגם אז בחשש לא
מבוטל (ע' 465).
חוסר
האונים
אחד מהביטויים של חוסר האונים ביומן הוא הצורך הכפוי להמתין שיקרה
משהו. להמתין בתקווה שהנאצים יפלו. בתמיהה האם יתקפו (למשל, עמ' 220). הוא מעודכן
על הגירוש של היהודים לפולין, עירומים וחסרי כל, ושואל את עצמו מתי יגיע תורו (1941,
ע' 265). ממתין לחדשות מעודדות בחזית הרוסית (למשל – 1942, ע' 275; 1943 ע' 355 על
התבוסה בסטלינגרד), ונשבר כל פעם מחדש למקרא העיתונים המבשרים על הצלחות הנאצים
במלחמה (אפילו ב-1945: ע' 473). שוב אוחז בכל פיסת מחווה מינימלית שהוא מקבל
מגרמנים מזדמנים, אולם הוא אינו מניח לעצמו להתעודד, וכך חי לו מיום ליום, בהמתנה
לגרוע מכל (דוגמה לשמועות כאלה מיום ליום – 1943, ע' 378-379). את השמועות על מרד
גטו ורשה הוא מביע בצורה ניטרלית (ע' 373).
חוסר
האונים בא לידי ביטוי בהעדר היכולת לשמור על כבוד מינימלי. כך למשל, כאשר נאצי
פוקד על יהודי זקן לרדת מהמדרכה. היהודי סרב ונלקח ל"תחקור" (המירכאות
במקור) בגסטפו ולאחר מכן הושלך לכלא (ע' 268). שפת הביבים שהנאצים נקטו כלפי
יהודים. דוגמה קטנה: "חזירה יהודיה שכמותך, את משריצה ילדים רק כדי לחנך אותם
להסתה" דבר הגסטפו לגב' קרונהיים בת ה-70 (ע' 297). לא פעם צועקים לעברו
"כלב יהודי" (ע' 417) והוא כמובן חייב לכוף את ראשו ולשתוק.
ביטוי
נוסף לחוסר האונים הוא הפינויים שקלמפרר חווה מביתו למקום מגורים חלופי (כאשר את
ביתו מקבל גרמני), ולאחר מכן מתפנה גם משם. המדובר בבית שאת הסכום עבודו חסך פרוטה
לפרוטה, פשוטו כמשמעו, עד שקנה ושיפץ אותו, וזמן קצר לאחר שכבר עבר אליו, הוא נדרש
לפנותו. עד לאותו פינוי הוא חי בחשש מתמיד, עד שהנורא קורה, אולם בצורה מופלאה
ולמרות הקשיים, כאמור, הוא ממשיך לשרוד. יתכן וקלמפרר הוא ההוכחה לכך שהפחד מהפחד
גדול מנשואו.
הפחד
הוא
מתייחס לפחד שלו ושל אחרים לומר מילה שאינה במקומה. ואם כבר נפלטת לו מילה כזו,
הוא מאוד מצטער עליה וחושש לחייו (1940, עמ' 234). הפחד שהוא חווה כאשר פועלים
יהודים מפלרטטים קלות עם פועלות גרמניות (1943, ע' 374). שיאים של פחד הוא חווה
כאשר האו נדרש לסור לתחנת המשטרה, או כאשר נעצר (1941, עמ' 252). הפחד גובר כמובן
כאשר הוא שומע מה קורה ליהודים המפונים מגרמניה (1942, ע' 275); חשש מתמיד שיפרידו
אותו מאשתו (ע' 440), ומחיפוש בבית (למשל - 1942, ע' 286), שמא יגלו את ניירותיו
ובמיוחד את יומניו (ע' 283). הפחד לנוכח האכזריות שבאה לידי ביטוי, למשל, בכך שהנאצים
מקפידים לפנות באופן יחידני אפילו ישיש בן 88 (ע' 446), שלא לדבר על הצעקות ושפת
הביבים שלהם. וכמובן בעתות הגירוש הסופי, לפני חיסול דרזדן (ע' 456), שגם אותו הוא
שורד. באותה עת הפחד הפך להיות כפול – הן כיהודי (מהגרמנים) והן כגרמני (מהרוסים
ובעלות הברית) (ע' 469).
הוא מתאר
שני מקרים של תחבולות שנוקטים הנאצים על מנת לתפוס את אויבי המשטר. למשל: עוברי
אורח כביכול מתקיפים יהודי ומחפשים לראות מי יבוא לסייע לו; אדם לבוש אזרחי מגדף
את המשטר ברכבת ולאחר מכן עוצרים את מי שמקשיב לדבריו ושותק (ע' 396).
תסמונת
הלסינקי
קלמפרר מציין כי הדבר הנורא הוא שאפילו היהודים לעתים אינם מסוגלים
לקבל את הרוע ומאשימים את עצמם בהיותם נרדפים. גב' אגר, שבעלה נרצח ע"י
הנאצים, מספרת כי גרמנים טובים אומרים לה בתמימות: "אבל בעלך ודאי עשה משהו,
הרי לא הורגים אף אחד סתם". וקלמפרר מוסיף, כי נורא עוד יותר מכך שאפילו
יהודים אומרים על כך בנסיבות אלו: "הוא בטח עשה משהו, הסתיר את הטלאי, או היה
ברחוב אחרי שמונה..." (1943, ע' 355). ואני אומר לעצמי שמא מדובר במנגנון הדחקה
מסוים, המנסה למצוא היגיון בכל דבר ואף מידה מדומה של ביטחון – 'הוא נרצח, כי
הסתיר את הטלאי. אני לא אסתיר אותו, ולכן אישאר בחיים...'
לסיכום
"יומנים" של ויקטור קלמפרר הוא מסמך אינטליגנטי ומרתק, המציג בצורה
מפורטת את המורכבות האדירה שחוו יהודי גרמניה בתקופה נוראה זו, את השבר וההתמודדות
היומיומית האפרורית והמתישה, בצל המגף הנאצי.
הפועל היוצא מיומנו של קלמפרר דומה למסר של הנס פאלאדה –
רק הרבה יותר אמתי ומשכנע: כנראה שבאמת לא כל הגרמנים היו רעים...
