שבירת הכלים

שְבִירַת הַכֵּלִים / שי שגב

מְתַסְכֵּל,
שֶיָּדַי אֵינָן מְסוּגָּלוֹת לְצַיֵּר,
אֵת הַמִּתְחוֹלֵל בְּדִמְיוֹנִי;
שֶאֶצְבְּעוֹתַי אֵינָן מְסוּגָּלוֹת לִכְתֹּב,
אֶת סִיפּוּרָהּ שֶל נַפְשִי;
שֶגְרוֹנִי אֵינוֹ מְסֻגָּל לָשִיר,
אֵת הַמִּתְנַגֵּן בְּרוּחִי;
שֶאֵין בִּי הַכֵּלִים,
לְהַבִּיע אֶת הָאוֹרוֹת שֶבִּי מִתְנֹצְּצִים;
שֶאֵין בְּגוּפִי הַכֹּח לַהֲפוֹך לְלַפִּיד,
שֶיִבְעַר אֶת בְּעֵירָתָהּ שֶל נִשְמָתִי.

אחד האירועים הטראומתיים ביותר בתולדות האנושות, מתואר בקבלה כ"שבירת הכלים". ולמי שאינו מבין "שבירת הכלים" מהי, פוטרים אותו בכך שזהו מצב שבו יש יותר אורות מאשר כלים, ובמצב כזה הכלים אינם יכולים להכיל את האור, ונשברים. ובכל הכבוד גם הסבר זה אינו ברור, ועדיין יש להוריד את ה"אור" הזה (הרעיון) לרמה של הכלים שלנו, על מנת שנוכל להכיל אותו בשכלנו, ולהבין אולי גם את המשמעות של הדברים בהקשר שלנו.

ובהמשך לכך נראה לי שהשיר הנ"ל מביע את רעיון שבירת הכלים, שמהותה, אולי, הינה הפער העצום שבין כוחות הנשמה, או הכוחות הנמצאים בכוח, לבין היכולת שלנו לממש אותם.

להבדיל, נזכרתי בסיפור שסיפרה לי דודתי ז"ל על חברתה, שהיתה רקדנית בלט בצעירותה. יום אחד חפצה נפשה להראות לדודתי שכוחה עדיין במותניה, וניסתה להציג בפניה פירואט. אולם גופה בגד בה, והיא נפלה לעיניה ושברה את רגלה. אין ספק, שבתיאוריה החברה ידעה היטב כיצד צריך להיראות פירואט, אולם כבר לא היו לה כלים לכך.

ופעם אחרת כאשר סיפר לי חבר על תסכולו, שבראשו הלחין מנגינות נפלאות, אולם אצבעותיו בוגדות בו כאשר הוא מנסה להוציאן למרחב.

ואף אני עצמי נוכחתי לא פעם, לפער שבין הציור שדמיוני רואה, לדלות כשרוני לתרגם אותו לציור פיזי על בד, ועוד ועוד ועוד.

ועדיין מהדהדים דבריו של הרב קוק זצ"ל על רצונו ותאוותו, ברמה של כורח ממש, להביע את כל המתחולל בנפשו וכל הרעיונות הנשגבים בהם הוא הוגה כל היום, ועל ייסוריו שאין הוא מסוגל לכך.

הפער הזה, שבין אורות לכלים, יוצר תסכול רב, ולעתים עלול להביא למצב, שבו לא יהיה רצון, או לא תהיה יכולת, להוציא לפועל גם את המעט שהכלי כן מסוגל להכיל: הנגן ימאס בנגינתו, ולא יהיה מסוגל לנגן ניגונים פחות מורכבים כפי כוחותיו; הצייר ימעיט בערך ציוריו, גם אם האחרים ישבחו אותם; ואיש הרוח יפסיק להעלות על הכתב את הגיגיו, כיוון שאין בהם ולו במעט בכדי להשביע את יצירת המופת הנחבאת במוחו ולא תהיה לה ערך בעיניו.

וזוהי שבירת הכלים – שאפילו מה שיכול הכלי להכיל במצב רגיל – גם תכולה זו הוא לא יספק. אדרבה, ככל שהיכולת גדולה יותר, כך הנפילה גדולה יותר. ואגב, נראה שזהו הגורם העיקרי (החשש משבירת הכלים, מבגידת הכלים באורות ובציפיות) הוא הגורם לאלה המגיעים למקומות גבוהים, להישבר – ולו משום הלחץ, להיתדרדרות לאלכוהול, סמים, אנורקסיה, ובעיות נפשיות אחרות – ואף זו שבירה תרתי משמע.

כך, האורות הגדולים, שיש בהם ברכה, הופכים להיות כקללה, שלא זו בלבד שאינם באים לידי מימוש בכוחם הדל של הכלים, אלא שוברים גם את המעט שיכולים הכלים להכיל, ונמצא קרח מכאן ומכאן.

בעולם התיקון יש התאמה בין האורות לבין הכלים, כך שהאור גדל, ככל שהכלי גדל [כמו מעילו של שמואל הנביא]. וביכולתו של האדם לעלות ולפרוח, וככל שיגביר את המיומנות, כך יתן מקום לאור גדול יותר, ויהיה מוכן לקראתו. בצירוף שני כלי משנה – האחד הוא הכלה והעצמה, והשני – מנוחה, כשצריך.

ונראה שזה מה שקרה לעם ישראל במעמד הר סיני. עם ישראל חווה אורות עצומים, אולי העצומים ביותר שראה אי פעם, ומיד פרחה נשמתם – באשר הכלים שלהם (הגוף האנושי) לא יכול היה להכילם. בא הקב"ה והחיה אותם בטל של תחיית המתים. אולם הכלים שלהם עדיין היו שבירים, לא היתה בהם היכולת לקלוט את האורות, להכילם, ולתרגמם לעולם המעשה. והם אכן נשברו שוב, בחטא העגל, שמטרתו היתה מבחינתם, צורה של עבודת הבורא, שבפועל היתה שבירת הכלים. לשם כך הורה ה' על בניית המשכן, ועל כליו, אשר עבודתו הטכנית לכאורה, תיצור את כלי הנפש להכיל את האור של "ושכנתי בתוכם". ולא למותר לסיים בדברי רבי נחמן: אין יאוש בעולם כלל...