אי אפשר גיליון של "השבוע שחל בו" (כשם שמשנכנס אב...), ללא הומור יהודי, ואי אפשר לתמצת אפילו במשהו, בגיליון זה, על אודותיו. אבל, כמובן, פטור בלא כלום, אי אפשר.
הומור ויהדות הם צמד חמד, ההולכים זה בצד זה מאז שיש יהדות. ההומור היהודי מאופיין בזה שאנו נוטים לצחוק על עצמנו. אדם על עצמו, על קהילתו, על חיי הגלות הדלים, על מר גורלו. עד כדי כך שנדמה לי שהיהדות היא היא שהמציאה את המושג "לקחת את הבאסה בסבבה" – אם החיים כל כך קשים, ואם מצבנו עד כדי "על הפנים", אז לפחות שלא נהיה עצובים מכך, לפחות נצחק על כך... ואני רוצה לומר לכם ידידיי, שזו תובנה מ ד ה י מ ה.
דבר גדול שלמדתי מאבי שיחיה, כאשר משהו מרגיז אותו, מה הוא עושה?... צוחק!
ההומור היהודי כה אהוב, מכיוון שהוא לא מתמקד ב"ירידות" על אחרים, אלא בעיקר בלעשות צחוק מעצמנו, וגם אם משתפים אחרים בצחוק זה, עדיין הוא לא נאמר ממקום של יהירות ופגיעה באחר, אלא ממקום של שיתוף – כולנו באותה סירה...
יש המחברים הומור יהודי לציניות; ויתכן שיש קשר מסוים, אולם בעיניי יש הבדל בין ציניות (שככלל הייתי מציע להתרחק ממנה) לבין הומור יהודי, ההומור של האנטי גיבור, המספר בבדיחות הדעת את צרותיו/חולשותיו, שבמידה רבה מזכירות את שלנו, עד כי אי אפשר שלא לפתח כלפיו אמפתיה.
דוגמה קלאסית לכך מצאנו כבר משרה, אולי הבדחנית היהודיה הראשונה, כאשר באו המלאכים, שהיו בדמות של ערבים, עוברי אורח, ומברכים את אברהם, שהיה כבר ישיש, שבשנה הבאה יוולד לו בן. חברים יקרים, לעתים איננו מבינים לעומק עד כמה קשה הסיטואציה לשרה. היא נשואה עם אברהם עשרות שנים. עשרות שנים היא כמהה לילד. עשרות שנים עשתה כל ניסיון אפשרי על מנת להרות, עד כדי כך שאפילו שידכה את הגר לאברהם, וגם השידוך הזה יצא לה "עקום".
עם השנים היא בלתה, ואברהם בלה, וחדל להיות לה אורח כנשים. והינה מגיעים אורחים, שרואים את אברהם ושרה "זקנים, באים בימים", שומעים שאין לו ילד, ומברכים אותו לילד בשנה הבאה. איזה חוסר טאקט מצידם!! זה בדיוק כמו שרואים בחתונה את הרווק/הרווקה המושבע, שהגיע כבר לגיל מופלג, ושואלים אותו: "נו... מתי אצלך?"
דעתה של כל אישה "נורמאלית" היתה נחלשת כתוצאה מכך. כל היום היה מתקלקל לה. אולי היתה מזילה דמעה, אולי אפילו בוכה. ומה שרה עושה? תגובה יהודית טיפוסית – היא צוחקת!!
היא משחררת הומור יהודי קלאסי – היא צוחקת על המצב. כמובן בליבה, לא תפגע בבעלה, לא תחליש את דעתו. מה נותר לה עוד מאשר צחוק? וזה מה שעשתה. ומאז, נולד בנו, יצחק, והשאר– היסטוריה.
