כולנו מבקשים להצליח בחיים. אולם לא כולנו מבינים מהי "הצלחה", ועל כן לעתים, גם כאשר אנו מצליחים, לדאבוננו, איננו נהנים מפירותיה.
הצלחה הינה מה שאנו מגדירים כהצלחה, ולא מה שאחרים מגדירים לנו. נכון, יתכן ובהשוואה לאחרים, ההישגים שלנו אינם כה טובים כמו שלהם, אולם עדיין יתכן ועבורנו ההישג הפחות טוב, מהווה "הצלחה", הרבה יותר מאשר ההישג הטוב יותר, עבור האחר. דוגמה פשטנית: אם קיבלנו במבחנים קודמים ממוצע של 70, ועתה הוצאנו 80, הרי שהצלחנו יותר מאשר זה שעמד על ממוצע של 100 ועתה ירד ל-90. על כן, בראש ובראשונה,עלינו להגדיר לעצמנו, בצורה הגיונית וסבירה, מהי הצלחה, וברגע שנגיע ליעדים שהגדרנו, הרי שהצלחנו. יתרה מזאת, על פי חז"ל - השכר נמדד לפי ההשקעה, ולא לפי התוצאות. על כן, אם קבענו יעד, שהצלחנו להגיע אליו, תוך השקעה, הרי שהיעד היה מוצלח, התאמצנו, היגענו הכי גבוה שאפשר, וזו הצלחה, גם אם לא סיימנו במקום הראשון. ובנושא זה יש להאריך, ולחנך את הילדים, ואת עצמנו, לא לערוך השוואות עם אחרים, אלא בהתאם ליכולות שלנו.
"הצלחה" מגיעה מהשורש צ.ל.ח. - שמשמעותו לעבור ("לצלוח את הכינרת" וכו'), ומכאן מובן, ש"הצלחה" הינה לעבור את הדרך הנדרשת להשגת היעד שקבענו לעצמנו. ואם לא הצלחנוו, עלינו לבדוק איפה טעינו, האם בעצם הגדרת היעד, או בדרך לא מתאימה בה בחרנו. ולעתים גם הצלחה חלקית יש בה הרבה מאוד.
ומעניין לעניין באותו עניין - יש הרואים את מעמד הר סיני הראשון, עליו נקרא בפרשה זו, ככישלון חרוץ. לא זו בלבד, שהלוחות נשברו, והיה צורך לערוך מעמד הר סיני נוסף, אלא שחטא העגל, שהתפרסם בכל העולם, המיט על עם ישראל בושה גדולה. ושוב תחזור שאלתו של אותו אפיקורס, האם הקב"ה טעה חלילה, כאשר בחר ב"שאו" כזה גדול לתת את התורה? האם הקב"ה חלילה טעה, כאשר בחר בעם ישראל לקבל אותה? האם הקב"ה לא ידע, שהשמחה הגדולה הזאת תסתיים בכזאת "פאשלה"? והדברים אכן טעונים ביאור.
חיפוש אשמים והפקת לקחים רלוונטיים, כמובן, רק אם נסבור, שמעמד הר סיני הראשון הוכתר ככישלון. או אז עולה שאלת האשמים, המניעים, הטעויות והלקחים. אולם על מנת שאכן נראה האם מדובר בכישלון אם לאו, עלינו להביט לשאלה אחרת, והיא מה היתה תכליתו של מעמד הר סיני הראשון והאם היא קויימה אם לאו. אם היא לא קויימה, יתכן והיה בכך כישלון. אולם אם היא קויימה, הרי שיש להכתירו כהצלחה.
ולגבי התכלית יש לנו פסוק מפורש: ויאמר ה' אל משה, הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם..." [שמות יט, ט].
ואכן, בשתי הזדמנויות קודמות כבר נאמר כי העם האמין למשה. בראשונה עוד במצרים ["ויאמן העם"] - היתה זו אמונה לשעה; לאחר מכן על ים סוף, בעקבות הנסים הגדולים ["ויאמינו בה' ובמשה עבדו"] - ואף זו היתה אמונה לשעה, כל עוד השפעת הנס על ישראל; ועתה הגיעה העת, להשריש את האמונה במשה, כנביא של עם ישראל, לעולמי עד. והאופן בו הדבר הזה חייב להיעשות, הוא על ידי כך שהקב"ה יופיע לעיני כל וידבר עם משה. זו היתה מטרת מעמד הר סיני! ונשאלת השאלה, האם מטרה זו הצליחה, והתשובה הינה חיובית. הרי כל חטא העגל - מדוע קרה? מכיוון שמשה בושש לרדת! העם כל כך האמין בו, שבלעדיו הוא הרגיש כצאן ללא רועה וחיפש תחליף; וכאשר משה חזר, ועשה כל שעשה, אף אחד לא התנגד לו, אדרבה, שיתפו עמו פעולה. בצורה מפתיעה דווקא חטא העגל מלמד עד כמה הצליח מעמד הר סיני הראשון, ועד כמה הוא נטע אמונה תמימה בשליחותו של משה [כל זאת עוד לפני הפסוקים המפורשים בהם העם מבקש שמשה ידבר עם ה', ויעביר את המסר אליהם, פן ימותו]. ולבסוף, דווקא הלוחות השניים, שהביא משה, ללא רעש וללא צלצולים, הם שנשארו עימנו.
וכמו במשחק שחמט, בו לעתים יש להקריב כלי על מנת להגיע ליעד המבוקש - וכאשר היעד מושג, רואים בכך הצלחה, למרות האבדה, כך בדיוק גם כאן. הואיל ותכלית המהלך הושגה, והואיל והאמונה במשה נכנסה בליבו של העם: "משה אמת ותורתו אמת", הרי שמעמד הר סיני הצליח, למרות המחיר.
