פרק שלישי: ריאליזציה או פסימיזציה?
דוד בדרכו הביתה, יחד עם עדר הכבשים החביב שלו, ובינתיים, בבית, אמא - לאה, כבר מתפקעת.
"ישי! היא קוראת בקוצר רוח. מה יהיה עם הילד הזה? מה יהיה?! אני לא יכולה לסבול יותר! עד מתי?” היא נאנחת, סופקת כף אל כף, וחוזרת שוב ושוב על אותה מנטרה: “הוא כל כך מוכשר, יודע לנגן, בחור חזק ויפה, יש לו כזה פוטנציאל, והוא מבזבז את החיים שלו בחלומות. למה הוא לא יכול להסתדר בחיים כמו האחים שלו? כל אחד מצא לו מכסה, מצא את מקומו, מצא אישה, התחתן, הביא לי נכדים. למה?! מה כבר עוללנו? על מה הוא מתחשבן איתנו, היושב במרומים?!”.נאנחת, שואפת אוויר מלוא ראותיה, וממשיכה:
"כמה בחורות כבר רצו אותו, והוא לא רוצה לראות אף אחת. מה חסר לילדה של כהן, מה?? ילדה כל כך יפה, בריאה; היא כל כך אוהבת אותו, משתוקקת שיתייחס אליה. ולהורים שלה יש לול מפואר, שיכול לפרנס כמה משפחות. הוא לא צריך לדאוג יותר, רק להתחתן איתה. ועל אושר כזה הוא מוותר כל כך בקלות. לא חבל? מתי הוא יתעורר, כאשר היא תתחתן? אז הוא יצטער על ציפור שהיתה לו ביד והוא זרק?”
ישי מקשיב לה, לא מגיב. בינו לבין עצמו הוא יודע: זה לא יעזור. אם יצדיק אותה, הוא רק ימרמר אותה יותר. ואם ינסה לתמוך בדוד, הוא יעורר את חמתה עליו. לכן, הוא למד, צריך לשתוק, ולתת ללאה לשחרר לחץ. הרי אי אפשר לומר שהיא טועה לחלוטין, הוא פשוט לא יודע מה לומר, אז הוא לא אומר...
אבל לאה לא יכולה לשאת את השקט הזה, ולכן היא ממשיכה: "הבט, ישי, הוא כבר בן 25! זה לא צחוק! אני לא מוכנה שהוא ימתין עוד! אנחנו חייבים לעשות לו ריאליזציה! להעמיד אותו מול קשיי החיים, לנער אותו בצורה רצינית, ולא לתת לו להמשיך ולשגות בהבלי שווא!”. וישי? שותק. מרוב אהבה - שותק. מרוב צער על אשתו – שותק. מרוב תשובות רבות שיש לו לומר, ואף אחת לא ראויה מספיק בעיניו – שותק. שותק.
"למה אתה שותק? ענה לי! אתה לא חושב שאני צודקת? איפה הטעות שלי? אנחנו לא צריכים לקחת אחריות על החיים של הילד שלנו? אני לא יכולה לשאת את השקט הזה! שוב, שוב, שוב, שוב השקט הזה!?”
ישי פותח את פיו בזהירות: “הביטי לאה, יקרה שלי, ריאליזציה - כן. אבל לא פסימיזציה. לא רוצה לשבור את רוחו. אני חושב שאנחנו צריכים להיות סבלניים איתו. בשלב מסויים הוא יגיע לבד להכרה שהוא לא יתחתן לעולם עם הנסיכה, ואז הוא ישחרר אותה. ואז, אם רבונו של עולם ירחם עליו, והיא עדיין תהיה פנויה, הוא יתחתן עם הבת של כהן מתוך בחירה, ולא מתוך פשרה. את יודעת טוב מאוד, כי אם אנחנו נלחץ עליו עכשיו, אנו עלולים לשבור אותו, את הרי יודעת כמה הוא אוהב את הנסיכה. וגם אם נכריח אותו להתחתן עם הבת של כהן, היא תסבול מזה, כי הוא לעולם לא יאהב אותה באמת. לא חבל על הילדה?". “נכון, אהובה שלי, זה מורט עצבים, ההמתנה הזאת, אבל אני חושש שכל פעולה יזומה מצידנו – תחמיר את המצב".
לאה לא היתה צריכה הרבה יותר כדי להתפרץ עליו: “פסימיזציה? לזה אתה קורה פסימיזציה?! אני, אני עושה לו פסימיזציה?! מה פתאום?!? אתה טועה אישי היקר! אני עושה לו אופטימיזציה!! אני משחררת אותו מחסם ההצלחה הכבד ביותר שלו! אתה לא מבין שהוא עצר את החיים שלו בגיל 10? אתה לא מבין שיש לנו בבית ילד חולה אהבה? אתה לא חושב שיש לנו אחריות כלפיו? אני לא יכולה לראות את זה יותר! נכון, כמו כל גמילה, זה יהיה קשה בהתחלה, אבל בסופו של דבר הוא יודה לנו! מה שאני מבקשת הוא לעשות לו ריאליזציה – להציב אותו מול עובדות החיים. לשים לו את זה מול העיניים. זו חובתנו! והינה אתה במקום לדאוג לבן שלך, אתה דואג לבת של כהן?”
ישי מתחיל לצאת מהכלים. זה לא מתאים לו, הצעקות האלה. אשתו יותר מדי רגשית. טוב, מה לעשות, עשרה קבין של רגש ירדו לעולם, אשתו לקחה את כולם...
"תראי, לאה אהובה שלי. אני מבין את הקושי שלך. את חושבת שאני לא אוכל את עצמי? הבן שלנו, דוד – שכל כך ציפינו ממנו לגדולות, "נתקע" ככה, האחים הצעירים שלו כבר מתחתנים, והוא עדיין חולם חלומות. איך לא אשבר בקירבי? אני נורא רוצה לתת לך להוציא ולשחרר לחץ, אבל קשה לי לדבר איתך ככה. יש מצב שנדבר בנחת, או שנפסיק את השיחה?”
לאה מביטה בו "אז זה הפתרון? להאשים אותי שאני אגרסיבית? טוב, אני שותקת. דבר. אני רוצה את חוות דעתך המלומדת..." אומרת ספק ברצינות ספק בציניות. “הינה, אני חוזרת להיות הרעיה הכנועה והמקשיבה, דבר נא, אלוף נעוריי".
דוד מתעלם מהציניות וממשיך:
"הביטי. את אומרת שאת ריאלית. אבל מה זה ריאלי? האם קיים בכלל מושג כזה, ריאלי? את קובעת לך מה ריאלי, בהתאם לנגיעות האישיות שלך. את כאימא, רוצה שהבן שלך יתחתן, יסתדר בחיים, ותורידי את הדאגות שיש לך עליו, מהראש והגב שלך. את חושבת על הטוב שלך. כמובן שבדעתך את חושבת שאת פועלת גם לטובתו. אבל האם את באמת חושבת על טובתו, או שנמאס לך לשמוע מתקווה השכנה, כל חג וכל שבת אומרת, שואלת בחיוך מאוזן לאוזן - “נו... לאה, יש חדש?” או “בקרוב אצל דוד! נו... מתי נשמח בשמחתו?”. ישי עוצר, נותן ללאה להפנים את הדברים, וממשיך: “אני יודע שזה אוכל אותך. זה קשה לי. אבל הריאליות שלך נובעת מהמקום הזה. זו דעתי. השאלה היא האם אנחנו צריכים להתערב בחיים שלו. עד איזה גיל אנחנו ננהל לו את החיים? הוא בן 25, לאה!!”
לאה מקשיבה ומקשיבה, עומדת להתפוצץ. בוררת את המילים. ואז היא פותחת ואומרת:
"תשמע ישי, חייבים להחליט מהו הדד-ליין שאנחנו מושיבים את הילד הזה לשיחה, ומטפלים בו, עד הסוף, בכל הכוח. אני לא מוכנה לשבת בלי לעשות כלום, עד סוף כל הדורות. לא מוכנה שהוא יזדקן לי בבית. כל פעם שאני שומעת את "כוורת" שרה את "ילד מזדקן" אני כמעט משתגעת. לא מוכנה!! אתה רוצה להרוג אותי?? לא אתן לך!!
והחשוב ביותר – אני מתחננת/מזהירה/דורשת שלא תעז לספר לו על התחרות!!”
ישי מביט בה: “סליחה? למה לא לספר לו על התחרות? אולי זה בדיוק מה שהוא צריך? אולי הוא צריך ללכת לתחרות, להסתכן, להפסיד ואז הוא ישחרר אותה מהדמיונות שלו? ומצד שני, אם הוא יזכה בתחרות, הוא יקבל את משאת חייו!! למה לא לספר לו?”
"לא לספר לו, ישי!! בבקשה, אל תנסה אותי!! אתה יודע טוב מאוד למי נועדה התחרות הזאת. הוא יצטרך להילחם שם עם חיות טרף, ולעבור מבחנים קשים ביותר, ואתה יודע שאין מצב שהוא יצליח לעבור את המבחנים האלה. ואני עלולה לשלם בחיים של הילד שלי. ואני לא מוכנה! לא מוכנה שהוא יילחם עם דובים ואריות בשביל בחורה, אפילו אם היא המלכה העתידה!”
"לאה, לאה, את לא חושבת שאנחנו צריכים להשאיר את זכות הבחירה לדוד, אם ללכת לתחרות, או לא? עד מתי נגונן עליו?”
"לא, ישי!!! מכיוון שדוד ילך לתחרות. יש לך ספק בזה? הוא לא חושב באופן הגיוני. הוא יעשה הכל על מנת לזכות בנסיכה. ואני חוששת לחייו. אתה לא חושש לילד שלך? רק אני צריכה לקחת כאן את כל הדאגות?”
לא, לאה, אני דואג לא פחות. אני פשוט חושב שלא נוכל להסתיר את זה, וסתם נגרום לו צער רב".
"יכול להיות שהוא יכעס עלינו. אולם הוא ידע שזה מתוך אהבה עשינו את זה.”
ישי משיב לה – את יודעת לאהל'ה, יש באדם שלושה שותפים. אביו, אימו והקדוש ברוך הוא. עושה לי רושם שאת לוקחת את האחריות של כולם... אולי נשאיר משהו לקדוש ברוך הוא? אם הוא צייד את דוד בתכונות כל כך טובות, את לא חושבת שהוא יעניק לו את ההזדמנות לנצל אותן?
ישי מקשיב לעצמו, ומתלבט, בינו לבין עצמו, האם הוא מאמין בדבריו ללאה, או שמא הוא רק מחפש להרגיע אותה? כן, זו מן גישה כזאת של גברים, הם חייבים לראות את האישה שלהם רגועה, אחרת הם לא בסדר... גבר אמיתי, כך מקובל בארץ ישראל, צריך לפרנס ולהגן על אשתו. עליו לשמח אותה ולדאוג שתהיה רגועה. אישה רגועה – בית רגוע. בית רגוע – גבר רגוע. אם המשימה היא להרגיע את לאה, אז אולי מותר לומר לה דברים רכים? אפילו אם הוא לא כל כך מאמין בהם?
ספק קל נכנס בישי. אומר לעצמו – אולי תפסיק להיות כזה פטרון על אשתך? אולי תתחיל להקשיב בקולה (לתוכן ולמסר) ולא לקולה (לווליום של צעקותיה)? אתה חוטא בדיוק את החטא של האדם הראשון. שומע צעקות ומתחיל להתגונן, לשנות, לתכמן, כדי להשיג שקט. לא ידידי, לא זו הדרך. הקשב למה שיש לה לומר, ותתמודד עם תוכן הדברים. אם היא צודקת, קבל את זה. ואם היא טועה, תתמודד עם זה. אל תברח. אולי היא צודקת? אולי צריך לקום ולעשות מעשה? שקט תעשייתי לפעמים הוא רק משום דחיית הפרענות.
ישי חוזר על עיקרי הדברים ומסדר לעצמו בראש את הנקודות: השאלה היא האם ועד כמה אנחנו יכולים להתערב בחיים של הבן שלנו. האם אנחנו רשאים, או צריכים להסתיר ממנו את הידיעה על התחרות שהוכרזה על ידי המלך. שיקולים:
א. בעד: יש לנו סמכות כהורים להביע את דעתנו. נגד: הסמכות ההורית לא נמשכת עד גיל כזה.
ב. בעד: הוא חייב לכבד אותנו ולהתחשב בנו ובצער שלנו. גידלנו אותו במשך שנים, והוא לא יכול לעשות לנו את זה, קצת הכרת הטוב. נגד: זכות קדימה נותנים, לא לוקחים. אם קשה לנו, אנחנו אלה שצריכים טיפול ולא הוא.
ג. בעד: דוד הוא בגדר חולה עכשיו. הוא מושפע מהרגש. הוא זקוק לעזרה גם אם הוא לא מודע לכך עכשיו. נגד: לא ברור אם אנחנו האנשים הנכונים לכך, אולי אנחנו משוחדים. זאת ועוד, איננו יכולים לדעת, אם העזרה שלנו או של מישהו אחר תעזור או תזיק.
ד. בעד: המצב ללא שינוי כבר תקופה ארוכה ויש לפעול. דוד לא ישנה את זה מעצמו. נגד: לדוד יש חופש בחירה. אם טוב לו המצב כפי שהוא, אנחנו לא יכולים להתערב.
ה. בעד: ניסיון החיים שלנו חשוב ודוד צריך להקשיב לנו. יתכן ויכעס עלינו בעתיד אם לא נתערב. נגד: ניסיון החיים חשוב ביותר, אולם נסים עשויים לקרות.
ובכלל, שואל ישי את עצמו – מה זאת ריאליזציה? ומה ההבדל בינה לבין פסימיזציה? האם יש בכלל מושג כזה "ריאלי" או שזו רק מכבסת מלים? מתי דברים שנאמרים מהלב הינם "ריאליים" ומתי הינם "פסימיים"? איפה מוצאים הגדרה של המושגים האלה? האם בודקים אותם לפי התוכן? לפי הטווח הקצר או הארוך? לפי ההקשר? לפי מי שאומר אותם? האם אנחנו כהוריו בכלל מסוגלים להיות ריאליים?
"בקיצור – מסובך... לא לחינם אני שותק”, מחייך ישי בינו לבין עצמו... "גם לאה שלי לא יודעת מה לעשות, אחרת כבר היתה עושה, אני הרי מכיר אותה...”.
ישי חושב רגע ומשיב ללאה: “את יודעת מה לאה? אני מודה, זו שאלה כבדה שיש לה צדדים לכאן ולכאן. אני לא יכול להכריע בזה. אין לי דעה, צר לי. ואמרו חז"ל, שכאשר יש לנו בעיה הפתרון הוא: "עשה לך רב". מה דעתך שנלך יחד לרבי יצחק ונתייעץ איתו? נשמע מה יש לו לומר, טוב פשוש שלי?
לאה נאנחה והסכימה. "טוב, אלוף נעוריי, מה שתגיד, רק שנזיז את העגלה הזאת מהבוץ. צריך קצת אמונת חכמים, לא?
אילו הייתם רבי יצחק, מה הייתם מייעצים להורים המודאגים?
