מבחן האהבה (שם זמני) סיפור קבלי בהמשכים
פרק שני: השכל או הרגש?
אנו חוזרים שלושה חודשים אחורה, מרעה בשדות בית לחם.
התקופה, תקופת האביב. השדות מוריקים, ריח משכר באוויר. משב רוח רענן, שקט ושלווה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. דומה שמעולם השמיים לא היו בהירים יותר, הדשא ירוק יותר והאדמה רעננה ונעימה יותר.
צלילי חליל ענוגים עולים באוויר, עלם יפהפה כבן 25 נשען על עץ, עוצם את עיניו, מחלל ושר.
"רחל תמתי
רחל יפתי
האם תכירי אותי
האם תהיי אשתי?”
קול של כבשה מקפיץ אותו. “אוי, סליחה שלי, לא התכוונתי ללחוץ, רק ללטף, את יודעת". אחיזתו משתחררת מהכבשה, שבורחת ממנו במהירות ופועה כנגדו, ספק בצחוק ספק ברצינות:
הוי דוד, אתה עובר כל גבול!
בן 25 ועדיין בתול?!
שלא תבין, אינני מתלוננת,
לשמע חרוזיך אני מתרוננת
אולם מניסיון, רועה יקר,
לך בדאגה רבה אומר,
כי לאהבה עלול להיות טעם מר...
דוד מתאפס על עצמו לרגע, ונושא את עיניו לראות מה קורה עם העדר שלו. “רלי!” הוא צועק – "אל תתקרבי לשם, יש שם בור, את עלולה ליפול!” “שמחה", הוא נוזף בכבש אחר, “עזוב את חלי!". כן, ידידנו דוד קרא לכל כבשה בשם אחר, אולם כולן בנגזרות של רחל, חלי, רלי, שלי... האחים וההורים לא יודעים, זה מין סוד שלו עם הכבשים שלו...
דוד מתרווח שוב על הדשא הרענן, שואף לקרבו את ריח הפריחה הטריה, נשען על העץ הזה, זקן ושבע ימים, מנגן עוד ניגון קל, וחורז לו, עוד כמה חרוזים:
"רחל, בת מלך
נכון, אני רק הלך
חושב כל היום על התקוה
האם יש סיכוי לאהבה?”
דוד עוצם את עיניו ומחייך. שוב ושוב הוא נזכר איך פגש בה לראשונה, לפני 15 שנה, בהיותו רך בימים, בסך הכל ילד בן 10, וכבר מאז נפשו נקשרה בנפשה. היה זה כאשר נסע עם אביו, ישי, לעיר הגדולה, ירושלים, לצורכי מסחר. באותו יום ישי הלביש אותו בגדים חגיגיים, וזאת מכיוון שהיה עליו להציג את מרכולתו המיוחדת בפני המלך. כאשר הגיעו, הרגיש דוד כמה אביו מתרגש. דוד נשא עיניו והביט, משתאה בעושר הרב שבארמון המלוכה, אולם כאשר ראה לראשונה את רחל, כאילו נשכח הכל. הכל התגמד לנוכח יופייה. היא עמדה לצד אביה, כה יפה, גאה וחכמה. הוא העריץ אותה מהשניה הראשונה שראה אותה. אילו קיימת אהבה ממבט ראשון, היתה זו אותה אהבה של דוד לרחל. רחל, כמובן, בכלל לא שמה לב לדוד, היא היתה עסוקה בהקשבה לאביה, מנהל את המשא-ומתן עם ישי. מאותו הרגע, נפשו של דוד נקשרה בנפשה של רחל.
דוד הוא בן של סוחר. הוא לא למד גינוני מלוכה, ולא התרועע עם נסיכים ושועי עולם. כל שנשאר לדוד, לכאורה, הוא רק לדמיין. כיצד תהיה פגישתנו הראשונה? הוא חושב. מה היה קורה אילו הייתי נסיך? האם היה לנו סיכוי כזוג? ובכלל, הוא מתרעם, מדוע יש צורך להיות נסיך בכדי להתחתן עם נסיכה? מי קבע את החוקים האלה? האם אי אפשר לשנות אותם? אילו יכולתי, הייתי קובע חוקים צודקים יותר, חושב לעצמו דוד, וחורז שוב:
"אילו הייתי נסיך
הייתי מתקרב לאחיך
בא לבקרך בתירוצים שונים
ממלא את חדרך בפרחים רעננים
לא הייתי נותן לך מנוח
כי התקווה לאהבתך נותנת לי כוח"
בשעות כאלה פתאום מתעורר בדוד קול אחר. קול רע ואכזר. הקול ה"ריאלי”, שמתחיל לייסר אותו, ומצליף בו ללא רחמים:
"הוי, דוד הטפשון
הפסק, הפסק לישון!
לבך שוגה בדמיונות שווא
שורף את ימיך בשכיבה על הגב!
קום ועשה משהו עם חייך
אחרת, מרה תהיה אחריתך!
אך דוד, מכור לשגיונותיו, אינו מסוגל להפסיק. הוא מבין בשכלו, שהוא צריך גמילה, אולם הרגש הפועם בו לא נותן לו מנוח. ואז רגש האהבה הזה לובש את עצמו בטיעון שכלי, ומשיב בטיעון שכלי (או – כאילו שכלי) לטיעון השכלי:
לא! אינני מוכן לאבד תקווה
אני אשיג לי אהבה
לא אפסיק לחשוב על הצד הטוב
ובסוף, הכל יסתדר ויהיה לי טוב
לכל דבר צריך אמונה.
יש דברים שמעבר לבינה.
כל הצלחה גדולה
מתחילה בחלום, שיביא אותי לתהילה
ודאי וודאי שאם אוותר
לא ארגיש טוב יותר!
כך, חולפות להן השנים, ודוד מנהל דו שיח עם עצמו, ומתפלל לקב"ה שיתן לו את ההזדמנות להוכיח את אהבתו, ולהראות בצורה כלשהי לרחל, שיש מישהו בעולם, שאוהב אותה כל כך, עד כי הוא ימסור את חייו בכדי להפוך אותה לאישה מאושרת. וגם אז אותו קול פנימי, מעיק ומעצבן, הקול הריאלי, לא מוותר לו ושואל:
הוי דוד, אתה כה תמים
וכי האם יש לך כישורים?
להתחתן עם מלכה אתה חפץ?
מתי כבר תרד מהעץ?
כאן אתה יושב בטל
האם מעצמה תדע לנהל?
ונניח שתגיע לחתונה -
האם אפשר להפקיד בידיך מדינה?
ברגעים מסויימים דוד באמת אומר לעצמו: נכון, איש יקר. אתה שובר את רוחי, אבל אתה צודק. אני לא יודע לנהל מדינה. אני לא יודע לנהל מו"מ. אני אדם פשוט. רוצה חיים פשוטים. הלוואי ורחל לא היתה מלכה. מה אעשה? אוותר? אחיה את חיי בתחושת החמצה, או לפחות לומר לה עד כמה אני אוהב?
אף אתה, שכל יקר,
מגבלותיך עימך – אתה קר
לא תוכל להביא שמחה בליבי,
לא תוכל למלא את החלל שיווצר בקרבי
אם יש דבר אחד, שמחזיק את דוד כל השנים, זו העובדה הפשוטה, שרחל לא מצאה לה עד היום את בחיר ליבה. כל נסיכי עולם, ממצרים הקרובה, ומהודו הרחוקה, כולם שיחרו לפתחה, צעירים ומבוגרים, עשירים, ועשירים יותר, כולם ניסו להרשים אותה בחכמתם, ביופיים ובעושרם. אולם היא קשת עורף – אף אחד "לא נראה לה”. “לא מצאתי את שאהבה נפשי" אמרה להוריה, שהגיעו עד לכדי ייאוש. כל עוד היא לא מצאה לה חתן, תמיד נותרה התקווה, שאולי, אולי, רבונו של עולם יעשה איזה נס קטן, ויתן לו את ההזדמנות...
הוי ריבונו של עולם
אינני מחפש פתח כפתחו של אולם
רק הזדמנות קטנה וסבירה
להילחם על ליבה של הנערה
האם אני מגזים בבקשתי?
האם עלי לוותר על תחינתי?
שעות על גבי שעות דוד מנהל שיחות כאלה עם עצמו, ומדבר עם הקב"ה, וחוזר ומתווכח עם הקול הפנימי, וחוזר חלילה. דוד אינו שם לב לכך שהשמש כבר שוקעת, ועליו לחזור הביתה. רק קולות הכבשים שמגיעות אליו, וכאילו מעירות אותו משנתו, ומבקשות ממנו - “דוד, קום! קום! רוצות לחזור הביתה!” דוד מתרצה באי חשק, וקם לשוב הביתה.
בדרכו חזרה הוא חורז עוד חרוז אחרון:
רגש ושכל – שכל ורגש
זה קר כמים, וזה בוער כאש
זה מבעיר את דמי
וזה משליט את מוחי
מי צריך לגבור כעת?
מי יהיה האדון ומי – המשרת?
נו, דוד, תהיה רציני, אומר דוד לעצמו. ומיד שואל: רגע אחד, מי מדבר אלי עכשיו? השכל או הרגש? אני כבר מבולבל; מה אעשה?... יש לי רעיון! אלך להתייעץ עם רבי יצחק, המקובל הנסתר (רבי יצחק הוא אדם מאוד חכם, ותמיד יש לו עצות מאוד מיוחדות. אנשים לא יודעים בוודאות שרבי יצחק הוא מקובל, אז אנחנו לא נגלה, נכון?). נראה מה יאמר לי.
ומה אתם הייתם מייעצים לדוד?
