"כשאת אומרת 'לא', למה את מתכוונת?
למה את מתכוונת, כשאת אומרת 'לא'?
אם ה'לא' הוא 'לא', ובאמת אולי הוא רק 'אולי',
אך 'לא כעת', או שהלא הוא רק 'עוד לא'
אולי הוא 'או' אולי הוא 'בוא'
כי את אומרת 'לא' כל כך בחן,
שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ'כן'".
"אמנם כך הוא? האמנם "לא" הוא "אולי"? האמנם "לא" הוא "בוא"? האמנם "לא" הוא "כן", ואף "עוד יותר מזמין מ'כן'"? אין ספק בלבנו שהפזמונאי כתב דברים שכתב בחיוך, בקלילות ובבדיחות דעת, בוודאי בכישרון, ואולם מתגנב חשש אל לב כי יש שיראו בדבריו מורה דרך להליכות ולמנהגות, וכאומרים: ממנו נשמע וכן ננהג. ועל כך נאמר אנו, בלשון צלולה ובלא פקפוק וגמגום: כשאשה אומרת "לא", היא מתכוונת ל"לא" כמשמעותו בחיי יום-יום וכהוראתו במילון. כך אישה, כך גבר, כך ילד, כך ילדה, כך זקן, כך זקנה, כך כל אדם. "לא" הוא לעולם "לא", ואין "לא" שהוא "כן". אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח, אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן, ואין לילה שהוא יום - והכול אם מדברים אנו בלשון בני אדם. "לא" הוא "לא". אשה האומרת "לא", והגבר מתייחד עמה על אף אותו "לא", הייחוד הוא שלא בהסכמתה, והמעשה הוא מעשה אינוס." [השופט מישאל חשין בפס"ד מ"י נ' בארי]
* * * * * * *
הקב"ה נתן לעם ישראל את התורה. התורה הינה "מכתב" מהקב"ה אלינו - כך התורה עצמה אומרת (שמות לב טז). חז"ל אומרים, שיש 4 דרכים לפרש את התורה - פשט, רמז, דרש, סוד. ובקיצור: פרד"ס. במלים אחרות, הקב"ה מדבר אלינו באמצעות התורה, לעתים בצורה פשוטה, לעתים הוא רק רומז, ועלינו לגלות את המסר בהתאם לרמזים, לעתים בצורה מעורפלת, ואז יש לזהות את המלה שאותה יש לדרוש, ולהגיע למסר, ולעתים המסר מוצפן ברמה כזאת, שהוא כלל אינו מופיע בטקסט, אלא מועבר בדרכים אחרות.
התורה היא מכתב. מכתב הוא עצמו סוג של תקשורת. על בסיס זה התבוננתי והיגעתי למסקנה, כי גם תקשורת בין בני אדם נעשית פעמים רבות על דרך הפרד"ס. הרחבתי על כך במקום אחר. הפעם אני מבקש להתמקד בתקשורת על דרך הרמז. תקשורת על דרך הרמז היא כזאת, שהטקסט מכיל בדיוק את המסר, אולם משום מה, נותרת מקום לטעות, הוא אינו גלוי וברור, ונתון לפרשנויות. יש כל מיני דרכים לתקשר על דרך הרמז (וראו הדוגמה של השיר לעיל). ברשותכם אבקש להתמקד בדוגמה אחת, המשיקה גם לפרשת השבוע שלנו, פרשת בלק.
תארו לכם בעל ואישה. הבעל בא לאשתו ואומר לה "תשמעי יקירה, יש עכשיו הזדמנות לקנות אייפון בזיל הזול, רק 1500 ש"ח". והאישה חושבת לעצמה - מה פתאום הוא צריך אייפון עכשיו? מה, הוא לא יכול להסתפק במשהו יותר זול? אילו האישה היתה פונה לבעלה בדרך הפשט - היתה אומרת חד וחלק "שמע, בעלי היקר, אין לנו כסף ואין לנו צורך באייפון, אני לא מסכימה". נקודה. אולי זה היה לא נעים, אולי הבעל היה כועס, אולם בכך היתה מבהירה בדיוק את כוונותיה.
אולם האישה יכולה גם לתקשר איתו אחרת. היא יכולה לומר לו: "ואו, 1500 ש"ח? ירדו המחירים, הא? אבל זה עדיין יקר. אתה בטוח שאתה צריך את זה? אי אפשר להסתפק בפחות?". במצב זה האישה אומרת בעדינות לבעל שהיא אינה מעוניינת בעסקה, אולם מאידך משאירה לו מקום לתקווה. מבחינתה, האישה העבירה את המסר. מבחינת הבעל, הוא לא שמע "לא", הוא שמע "אולי" הוא קיבל אור ירוק. ואז הבעל ממשיך להתעניין, ומספר לאשתו שהינה החבר הזה קנה, והשני קנה, ואולי אף מציע לה שתבוא לראות איתו את הטלפון. והיא מתלבטת עם עצמה האם לומר לו בצורה ברורה שזה לא מקובל עליה או לא, וככל שהוא מתמיד במסרים שהוא מעביר, ההתנגדות שלה נחלשת, והמסרים עוברים לשפת גוף - היא לא רוצה לשמוע, או לא מעוניינת לראות את זה איתו וכו'. מכאן ואילך הסיפור יכול להימשך בכמה אפשרויות: הראשונה, לפני הרגע הקריטי של הרכישה, האישה פתאום תביע את דעתה בצורה ברורה, והדבר יגרור פיצוץ והפתעה מצד הבעל, שלא פירש את המסרים כראוי. אפשרות שניה, שהבעל כבר יקנה את המכשיר, ואז האישה תבהיר לו מה שרצתה להבהיר קודם לכן. אפשרות שלישית, הבעל קנה, אולם האישה לא תאמר כלום, אולם תשמור את זה בבטן וברגע המתאים תשלוף את זה. ושלא לא יהיה לכם ספק, דוגמה זו הולכת טוב גם בצד ההפוך, כאשר האישה רוצה לקנות והגבר מעביר מסרים סותרים.
למה האישה לא יכולה לומר בצורה פשוטה את המלה "לא"? יכולות להיות לכך סיבות שונות.
ראשית, היא חוששת לפגוע בבעל, להרגיז אותו. אולי היא יודעת שהיא עצמה הוציאה כספים על מותרות ועתה זה לא יפה שהיא תתנגד לו.
שנית, יתכן מאוד שהאנרגיות של האישה באותה עת לא היו במיטבן, ועל כן היא לא היתה מסוגלת להתעמת איתו על נקודה זו, במיוחד אם הבעל היה מאוד ממוקד במטרתו.
שלישית, יתכן והאישה חשבה שבעלה סתם מתלהב והיא תוכל למסמס אותו כמו הרבה דברים שהוא התלהב מהם, אולם לבסוף לא קנה אותם. אם כך, מדוע להתעמת עכשיו ולהפסיד נקודות? נחכה שהוא יתייאש לבד...
בתקשורת בין בני אדם יכולות להיות סיבות נוספות לתקשורת בדרך של רמזים. כאשר איננו מכירים מי עומד מולנו ואנו מגששים לקראתו, ורוצים לקבל מושג מהן דעותיו השונות בעניין מסוים, אנו יכולים לומר מה שאנו חושבים ואז לחשוף את עצמנו, או לרמוז רמזים שונים שאם הדובר מולנו באותו ראש, הוא יוכל לגשש באותה מידה. ויכולות להיות סיבות נוספות.
עכשיו נגיע לסיפור של בלעם, שנקרא על ידי בלק לקלל את עם ישראל, ונראה שהדוגמה של האייפון מאוד דומה למה שקרה איתו. בלעם מעולם לא אהב את ישראל. הוא אפילו שנא אותו. המדרש מספר, כי הוא היה אחד מהיועצים הקרובים של פרעה, כאשר הגו את ה"פתרון הסופי" להרוג את כל הבנים הזכרים ולהשליכם ליאור. בלעם לא היה צריך הרבה (למרות שהציעו לו הרבה) כדי להסכים לקלל את ישראל. עם זאת, הוא היה צריך רשות של הקב"ה.
הוא פונה לקב"ה ושואל אותו האם הוא יכול ללכת עם השליחים של בלק, שבאים לבקש ממנו לקלל את עם ישראל. והקב"ה אומר לא: "לא תלך עימהם. לא תאור את העם, כי ברוך הוא". מי שקורא את הפשט מבין בבירור שהקב"ה אוסר על בלעם ללכת, ואוסר עליו לקלל. עם זאת, בלק שולח שליחים מכובדים יותר לבלעם, ואז בלעם שוב פונה לקב"ה ושואל אותו האם ילך, ואז הקב"ה אומר לו: "אם באו לקרוא לך האנשים, לך איתם, אבל את הדבר שאומר אליך, אותו תדבר". עכשיו זה באמת לא ברור - האם הקב"ה רוצה שבלעם ילך, או לא רוצה?
אבל יש כאן שאלה מוקדמת יותר - איך זה שבלעם פונה לקב"ה פעם נוספת? הרי הוא קיבל לכאורה תשובה ברורה, לא? ובכן, בעינינו, זה היה מסר של פשט. אולם בלעם חיפש מה שהוא רצה, ולכן אומרים חז"ל היתה כאן מילה מיותרת בטקסט "עימהם" - "לא תלך עימהם...."; אז בלעם הבין שהקב"ה לא אסר עליו לחלוטין ללכת, אלא רק אסר עליו ללכת עימהם (עם השליחים הראשונים), אולם לא סגר את הפתח. בלעם ממשיך לטעות כשהקב"ה אומר לו - אם קראו לך האנשים, לך איתם - לכאורה הוא אומר לו: מה אתה רוצה ממני? בגלל שהם קראו לך אני צריך להסכים? אבל אם זה מה שאתה רוצה, תהיה בריא, אבל תדע לך שלא תוכל לומר שום דבר שאני לא אסכים עליו... ושוב - בלעם "מבין" את זה אחרת - הוא מבין את זה כאישור ללכת, כאשר הקב"ה מצידו אמר דברים אחרים.
בהמשך מסעו של בלעם האתון שלו סוטה מהשביל, נתקעת במעבר, נצמדת לקיר - כל אלה הם רמזים שהאתון לא יכולה להתקדם, מסמנים לו מהשמיים, לא הולך לך, תחזור אחורה. עד שהאתון פותחת את פיה ובלעם רואה את המלאך שמפריע לה. ואז פתאום הוא שואל הקב"ה אם אתה לא רוצה שאני אלך, אין בעיה. והקב"ה אומר לא - למה לא? לך, אבל תדע לך שבסופו של דבר מה שאני אומר לך, זה מה שאתה תגיד.
זו דוגמה קלאסית של מסרים בדרך של רמזים, התקשורת בין הקב"ה לבין בלעם נעשתה בדרך של רמז.
נשאלת השאלה, מה הסיבה שהקב"ה תיקשר עם בלעם בדרך זו? מדוע שלא יאמר דברים ברורים? הסיבה לכך פשוטה. מסביר רבי נחמן מברסלב, שיסוד העולם הוא בבחירה החופשית. אדם יכול לעשות מה שהוא רוצה, אולם הוא צריך לדעת שלכל דבר יש מחיר. מעשה טוב או מעשה רע, הם אינם הולכים לאיבוד. הם יקבל את התמורה המתאימה. הקב"ה אינו מעוניין שבלעם ילך, אולם הוא משאיר לו את הספק. הוא לא אומר לו את זה במפורש. הוא משאיר לבלעם את חופש הבחירה. הוא חייב לרמוז לו, כדי שבלעם לא יוכל לגלגל עיניים ולומר "לא ידעתי... אילו לא רצית, מדוע לא דיברת?" מאידך הוא משאיר לו מרחב של שיקול דעת מכיוון שבסופו של דבר, בלעם הוא "ילד גדול" וישלם על מעשיו הרעים.
