כידוע, מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, כמה נרות מדליקים בכל לילה משמונת ימי החנוכה. לדעת בית שמאי, מתחילים עם חנוכיה מלאה ומאירה, ופוחתים מדי יום, עד היום האחרון. ואילו לדעת בית הילל, מתחילים עם נר אחד בודד, קטן, דקיק, ומוסיפים בקודש, עד היום האחרון, היום השמיני, בו החנוכיה מאירה.
מחלוקת זאת אינה רק מחלוקת בשאלה כמה נרות נדליק, אלא מסתתרת מאחריה מחלוקת עיונית פילוסופית, מחלוקת שהיא רלבנטית בכל צעד וצעד שאנו עושים בחיינו.
על פי השפת אמת (המביא את דברי סבו, חידושי הרי"ם), מחלוקת זאת מכוונת למלחמה ברוע, ביצר הרע: "בית שמאי סברי כי מקודם צריך להיות סור מרע וזה פוחת והולך, ובית הלל סבירי ליה העיקר להיות מוסיף והולך ובזה ההתלהבות המאיר בו מטהר גופו ומבעיר ממילא הפסולת..." משמע, לפי בית שמאי, יש לשים את כל הכוחות בהתחלה, לבער את הרע, ואז הרע פוחת והולך. ואילו על פי בית הילל יש להגביר ההתלהבות הפנימית בהדרגה ואז כאשר גופו בוער והולך, לאט לאט הוא מבער את הרע.
דוגמה קלאסית בשאלה זו, הינה למשל - כיצד נגיב אם נתפוס חלילה את ילדינו בשקר, או גניבה. על פי גישת בית שמאי, התגובה הראשונית צריכה להיות מאוד קשה, ולאחר מכן כאשר נראה את התדהמה והחרטה אצל הילד, נוכל להוריד את העוצמה ואפילו להתרכך אליו. לפי גישת בית הילל, אין מקום לטראומות, אלא לעורר באופן הסברתי והתנהגותי את הסלידה כלפי הגניבה/השקר ולאט לאט לעורר את החוסן הפנימי של הילד מפני מעשים כאלה. זאת מתוך נקודת הנחה, כי טראומות לא מסייעות לחינוך הילדים, ודאי לא לילדים היותר בוגרים, ואף לא לאלה שאינם כל כך מבינים מה הם עוללו (אינם מודעים להבחנה בין שקר לבין דימיון; משמעותה של הגניבה, ועוד).
עם זאת, מחלוקת זאת אינה מתמצה בסוגיית המלחמה ברע, אלא בדרך חיים:
● כאשר אנו מתחילים פרוייקט – האם אנו נתחיל אותו בקול רעש וצלצולים, עם המון אנרגיה, מתוך ידיעה שלאט לאט היא תרד ותדעך, ועל כן נשים את מקסימום הכוח בהתחלה? או שמא, נתחיל לאט לאט, נצבור ידע וניסיון, ועם הזמן נוסיף כוח וכאשר נגיע לקראת הסוף, אז נשים את כל הכוחות?
● כאשר אנו מגיעים למקום חדש, וצריכים לתפוס את מקומנו בקהילה – כיצד ננהג? האם כבר בתחילה נראה את כל ה"חוכמות" שלנו, ניתן את ההופעה הטובה ביותר, על מנת לתפוס מקום טוב, או שמא נתחיל בקטן, ונאפשר לקהילה להכיר אותנו?
נראה לי, שכאשר אנו נמצאים בריצה לטווח קצר, פרוייקט מהיר, אין מנוס מלשים את כל הכוחות כבר בהתחלה. אולם כאשר מדובר בפרוייקט ארוך טווח, חשוב יותר לשמור את הכוחות, ולהתחיל מקטן, מכיוון שאי אפשר לשמור על אנרגיות גבוהות לאורך זמן. אמנם תיתכן פתיחה חגיגית למהלך, אולם רק כציון לעצם חשיבות העניין.
אפשר ללמוד זאת, אולי גם ממתן תורה – בפעם הראשונה בני ישראל קבלו את התורה עם המון אנרגיות (כהמשך לכל ניסי יציאת מצרים), אולם זה לא החזיק זמן רב, ועם ירידת האנרגיות הראשוניות החלו גם מעשים פחות ראויים, כידוע. הפעם השניה היתה מינורית – מתן תורה הוא כבר לא עניין של אירוע חד פעמי, אלא עבודה עצמית איטית, התקדמות תוך כדי עליה, "ספירת העומר".
עם זאת, כאשר מדובר בחינוך, לא תמיד גישת ה"שאנטי" מסייעת. כאשר רואים שהילד כלל אינו מודע לחומרת מעשיו, ודיבור אינו מסייע, קרי לא ניתן לתקשר איתו ברמת השכל, יש לתקשר איתו ברמת הרגש, קרי לעורר אצלו את רגש החרטה. רק לאחר שתהיה מוכנות מינימאלית לשמוע, אפשר להתחיל בהסברים.
אכן, נראה כי גישתם של בית הילל נותנת הרבה יותר תקווה. החיים שלנו אינם התחלה מגבוה וירידה איטית, אלא עליה מתמדת – ילכו מחיל אל חיל, חיים של עלייה מתמדת.
ככל שאנו מתבגרים אנו מבינים, כי העיקר בנו אינו הכוח, אינו היופי החיצוני ואינו הממון – כל אלה זמניים וחולפים; העיקר בנו הוא משהו הרבה יותר פנימי, רוחני, תמידי, נקי וטהור.
חכמי ספרטה גרסו כי היפה הוא הטוב – עבודה בלתי פוסקת על הגוף, הכוח, היופי, השרירים, האסתטיקה. אכן, כל אלה חשובים ביותר, אולם הם בבחינת העבד, הטפל והתפל לרוח הנצחית – ה"יון" בטל ל"ציון". גם חכמי יוון הבינו זאת טוב מאוד, ולכן חיפשו את הפילוסופיה ואת החכמה, אולם כידוע היא היתה חיצונית להם – ולא היתה חלק אינטגראלי מחייהם.
אנחנו מאמינים, כי האדם רק משביח עם השנים. ניסיון החיים, היכולת להיות טבעי, להיות אמיתי, לגלות את האני האמיתי, לא להתפעל מהסביבה, להקרין אור, כל אלה, יחד עם הבינה, הטאקט, המידות הטובות – הן תכונות נרכשות, שיש לעמול עליהן – העולם הזה הוא פרוזדור, וככל שאנו מתבגרים, אנו מכינים עצמנו טוב יותר לשלב הבא. וכל מכשול – רק מחזק ומעדן אותנו.
"בן אדם צריך לעבור בעולם הזה
כמה בלבולים, כמה מכשולים, כמה גלגולים,
עד שהוא תופס ש...
בן אדם צריך לעבור בעולם הזה על גשר צר מאוד,
והאמת חדה, כחוט השערה,
והעיקר זה שלא יפחד כלל,
צריך לשמוח, ולא לשכוח - כי מה אני בכלל?
(עדי רן)
אכן, יש אנשים שבמבט ראשון נראים יפים מאוד, עושים רושם נפלא, מאוד היינו רוצים להיות חברים שלהם – אך כל זאת רק בהארה הראשונית; בהמשך אנו למדים, שמתחת לציפוי הנוצץ, לא הכל זהב.
לעומת זאת, יש אנשים אחרים, שבתחילה בקושי ניתן לראות מהם אפילו נר אחד (טיפת אור), אולם אם רק ניתן להם צ'אנס, פתאום נגלה אותם בכל פעם מחדש.
