הדפים הלבנים בספר הזכרונות

מזמן, כשהייתי ילדה קטנה,

כמו כל הילדות הקטנות,

היה לי תמיד עמוק בילקוט,

ספר זכרונות.

(לאה נאור)

כל אחד מאיתנו כותב את ספר הזיכרונות של חייו. ספר זה מכיל דפים ורודים ודפים אפורים, דפים שמחים, דפים עצובים ודפים בנאליים. חלק מהדפים הינם ממש ממש אישיים, דברים סודיים שאנו כותבים לעצמנו, כדי לפרוק ולשחרר. אולם בספר הזיכרונות יש דפים שהם כל כך אישיים, של פרקים שאנחנו כל כך צריכים לפרוק, והלב כל כך מלא, עד שהדבר ממש בלתי אפשרי, ולא זו בלבד - אנו גם לא מעוניינים לזכור אותם. דפים אלה מלאים מלאים, אולם בסופו של דבר נותרים לבנים. אין הם ריקים, הם מלאים - מלאים חששות, רגשות, סודות, חרדות - ועליהם נכתב השיר הבא.

ליד השולחן, העט בידיי,

דמותי במראה ניבטת אלי,

ספר הזכרונות פתוח מתחתיי,

ואני כותב עוד פרק בחיי.

* * *

פרק זה שונה מפרקים אחרים,

יכול ויגולל הוא ייסורים,

אולי לבטים, אולי סתם הרהורים;

אולם לא בכך ייחודו,

אלא בכך שייכתב הוא ללא דיו.

* * *

פרק זה הוא - כל כולו אישי

מעורב בו אלמנט ריגשי

מסעיר הוא את נפשי

אולם לעתיד, לא יוכל להישאר ממשי

* * *

בספר הזיכרונות יש פרקים שאשמור,

אקראם בעתיד, זה יכול רק לעזור;

אולם פרק זה ארצה לשכוח,

אם אי פעם אוכל לסלוח;

גם לאחר זו ההרפתקה,

אבקש כי סיטואציה זו תהא מחוקה.

* * *

כיצד אוכל להגשים זו ההתלבטות?

מחד לפרוק, מאידך לכסות?

לכך אשמור את רעיי הנאמנים,

הלוא הם הדפים הלבנים.

* * *

לו יכלו דפים אלה לדבר,

הו, כמה היה להם לספר:

על חששות והתלבטויות,

על רגשות והשתפכויות;

דברים שאף אחד לא ידע,

כמעט ולא היו להם עד או עדה.

*

אך באים הם מעולם הדממה -

כתבה עליהם יד נעלמה;

כך יוותרו וזה תפקידם,

בלעדיהם - ספר הזכרונות לא יהיה מושלם!