היום 2 ימים לעומר.
כאשר אנו עוברים במסע בפולין, במחנות כמו מיידנק ואושוויץ, אני שואל את התלמידים: מה יעשה אדם על מנת לשרוד בגיהנום הזה?
התשובה הראשונית היא שבתנאים כאלה של היעדר קיצוני של משאבים, אדם לאדם - זאב. כל אחד חייב להיות אגואיסט, לדאוג רק לעצמו, להילחם עד טיפת המים האחרונה. לדרוך על האחר, להשיג מקום טוב יותר לישון. וכו'.
אבל אם אתה שואל את השורדים, את אלה שהצטרכו להתמודד עם הקשיים האלה באמת, התשובה שלהם תהיה שונה לחלוטין. התשובה שלהם תהיה, שלבד - היה קשה מאוד לשרוד במקומות כאלה. אם לא היתה לך עזרה, לא היה לך חבר שיתמוך בך, הסיכויים שלך היו אפסיים.
אז אם רצית לשרוד, היית חייב להיות בן אדם. להתגבר על האינסטינקט הראשוני להיות אגואיסט, ודווקא להרבות במידת החסד - לדאוג, לתת, להעניק. בכדי שתקבל. קוראים לזה - ערבות הדדית. קוראים לזה - ואהבת לרעך כמוך.
ובמילותיו של ארקדי דוכין -
"בין האפל לנסתר
בעולמנו המר...
בין הבלבול לאסון
תדעו שיש פתרון -
קוראים לזה אהבה"
ובמונחים קבליים של ספירת העומר - הגבורה שבחסד.
