יום שני, 13 במרץ 2017

רבי אלימלך מליז'נסק

שיתוף
השבוע (כ"א באדר) יחול בע"ה יום פקודתו של רבי אלימלך וייסבלום מלִיזֶ'נְסְק. הוא נולד בדיוק לפני 300 שנה, בשנת 1717, ונפטר בכ"א באדר ה'תקמ"ז, בהיותו בן 70.
ר' אלימלך, או ה"נועם אלימלך", על שם ספרו הידוע,  היה אדמו"ר בדור השלישי לחסידות. מתלמידיו הבולטים של המגיד ממעזריטש, הראשון בין מבססי תנועת החסידות בפולין רבתי ומחשובי הוגיה בכלל.
עד היום מגיעים אלפים ואף יותר לפקוד את ציונו ביום היארצייט שלו. כאשר אני מתקרב לציונו עם תלמידים מרחבי הארץ, אני שואל אותם – מה הסוד שלו? "אתם שילמתם 5,000 ₪ על מנת לקבל שבוע של מסע לפולין מהדרום לצפון. במסגרת המסע הזה אתם רואים מקומות שונים. ביניהם ציונו של ר' אלימלך. ואילו אלפים רבים עולים על מטוס לפולין, ועושים את כל הדרך הארוכה הזאת, אך ורק על מנת להגיע לציון שלו, לשים "קויטל" ולחזור הביתה. מה יש כאן שמושך כל כך הרבה יהודים? כך אני שואל אותם בדרך לציון הקדוש, כחלק מההכנה לקראתו.
קדושה
רבי אלימלך נולד בטיקטין למירל (מיריש) ורבי אליעזר ליפא ליפמן, למשפחה בת ששה ילדים, שהגדול שבהם הוא רבי משולם זוסיא מאניפולי, הידוע יותר בשם ר' זושא.
עוד בצעירותו למד קבלה לפי שיטת האר"י, ובשלב מסוים הצטרף לאחיו רבי זושא ללימודים בעיר רובנה אצל המגיד ממזריטש. מגיל צעיר הם החליטו לקדש את גופם באמצעות תעניות וסיגופים, וגולת הכותרת היתה "גלות" של 8 שנים! (ראו להלן). במהלך תקופת ה"גלות" הם זככו את גופם וחזקו את אמונתם, ואת אהבת ישראל שלהם ברמות גבוהות ביותר. ר' זושא הפך לדוגמה מהלכת של שמחה, למרות התנאים המחפירים בהם חי, ואילו ר' אלימלך הפך לאדמו"ר, למורה דרך ולדוגמה אישית לקדושה.
שני תושבים מליז'נסק שהגרו לארה"ב אחרי המלחמה, יוסף פוגל וישראל זלענער (ספר 'אמרי דבש' ד.ב. שווארץ 1998), העידו, כי בתחילת מלחמת העולם השנייה, בעת שפלשו הנאציים לליז'נסק, בבואם אל בית הקברות היהודי פקדו הנאציים על היהודים ששהו במקום לפתוח את קברו של רבי אלימלך, וזאת לאחר ששמעו מתושבי המקום הגויים כי ייתכן והיהודים מחביאים במקום הקדוש את כספם וזהבם. בעת שנתגלה הקבר, הוכו אף הנאצים בתדהמה לנוכח גופו של רבי אלימלך שנותר שלם כביום פטירתו, כשזקנו, שלדבריהם היה סבוך, מציץ מבין התכריכים.
"גלות"
כל מי שהזדמן לפולין ולו לשבוע, יודע עד כמה קשה לשרוד בה. ראשית, האקלים בה הפכפך והמעלות עשויות לצנוח תוך שעות ספורות, בצורה קיצונית. במשך כמה חודשים בשנה שורר בה כפור חודר עצמות, ובמשך חודשים אחרים יורדים גשמים בהפוגות. במהלך תקופת האביב, בעיקר, וכאשר מעלות החום עולות, יש להיזהר מאוד מיתושים וכל מיני חרקים אחרים, שנוטים לעקוץ, להציק ואף לגרום מחלות.
ברור אפוא שפולין היא מקום שקשה מאוד עד בלתי אפשרי לשרוד בה ללא מחסה, מקום של קבע. מזון ודאי. בגדים שמתאימים לעונות השנה. וכדומה. בלא הבנה בסיסית של נקודה זו אי אפשר להבין איזו משימה מטורפת לקחו שני האחים על עצמם, כאשר יצאו לגלות.
המשימה שלקחו על עצמם היתה לעולם לא לישון יותר מלילה אחד באותו המקום, ולעולם לא לבקש מחסה או אוכל או כל דבר אחר. כמובן שלא להזכיר מאומה על גדלותם בתורה. למעשה, הם הפכו להיות תלויים במאת האחוזים בטובם ובחסדם של אחרים.
הדבר גרר נסיונות אדירים עד כדי כמובן סכנת חיים. איך תמצא מחסה בסופת שלגים? היכן תישן בלילה קפוא? כמה ימים תוכל לשרוד ללא ארוחה חמה? או אפילו ללא אוכל בכלל. כיצד תוכל להחזיק מעמד לאחד שכל בגדיך נרטבו בגשמים? וכמובן, כל ההשפלה הנלווית לכך. הרי לאחר תקופה לא ארוכה הם נראו כמו נוודים עניים, שאין להם כלום בחיים, וטבע האנשים להתייחס לנוודים כאלה בחשש, אם לא בזלזול תהומי.
הציון. מקור: ויקידפדיה. 
ואם לא די בכך, הרי שכאשר כבר התארחו אצל איזה יהודי, לא זו בלבד שהם לא התחנפו אליו, אלא באהבת ישראל שלהם ניסו להחזירו בתשובה, בדרכם המיוחדת: הם מיד קלטו מה העבירה של אותו יהודי, ועל מה הוא צריך לעבור, ועל כן מיד התחילו לדבר בינם לבין עצמם, כאשר אחד מהם מתוודה בפני אחיו על העבירה "שלו" ואחיו מוכיח אותו ומביא אותו לחרטה ולתשובה שלמה, והכל הם עשו בקול רם כך שבעל הבית, או מישהו אחר בבית, ישמע אותם והדברים יפעלו על אזניו ועל לבו. וכמובן שלעתים הדבר עבד ולעתים בעל הבית כעס על כך וזרק אותם מהבית, והם נאלצו לבלות את הלילה בחוץ, או – אם היה להם מזל – בבית המדרש.
תוך כדי כך כאמור נאלצו להסתיר את גדלותם בתורה ולעסוק בכל הנהגותיהם בקדושה, בנסתר.
לא יום, ולא יומיים, אלא שמונה (!) שנים נהגו כך. כמובן שהדבר שוחק בצורה קיצונית. הקשיים הפיזיים, החרפות, והמתח התמידי, נותנים את אותותיהם.
אולם בתום אותן 8 שנים של זיכוך הם הגיעו למדרגה גבוהה ביותר ברוחניות, בביטחון בה'. הם הגיעו הכי עמוק שאפשר בהבנת נפש האדם, בקשייו. מהמקום הזה הם יכלו להתחבר לכל יהודי באשר הוא. להרגיש צער וצרה של כל אחד ואחד. הירידה הזאת הובילה לעליה גדולה.
"תורת הצדיק"
לאחר שובו מהגלות התיישב רבי אלימלך בליז'ינסק ושמו החל לפוץ על פני הסביבה כצדיק ובעל מופתים. דברי התורה שלו התבססו בעיקר על מהותו של מוסד הצדיק, אושיות תורת החסידות. דברים אלה היו חשובים ביותר, בשל העובדה שהחסידות היתה רק בראשית דרכה, במיוחד בפולין, ר' אלימלך היה בסך הכל הדור השלישי לבעל שם טוב, כאשר לאחר הבעל שם טוב היה רק ממשיך אחד בדור השני, הוא המגיד. על שניהם לא היו עוררים. והינה, בדור השלישי קמו כבר כמה ממשיכים וכאן היה צורך בתורת הצדיק.
יתרה מכך, רבי נחמן מברסלב, הדור הרביעי, כבר ידבר על חשיבותו של "הצדיק האמת" ולא בכדי.
דברי התורה שמסר ולימד ר' אלימלך הועלו על הכתב רק לאחר מותו על ידי בנו ותלמידו, והוצאו בשנת תקמ"ח, שנה לאחר פטירתו בספר יסוד בתורת החסידות "נועם אלימלך". לספר זה נודעו סגולות גדולות, ובין היתר סגולה ללידה קלה. 
שני קטעים לפרשת השבוע
עוד פירוש "כי תשא את ראש", נראה לי דאיתא בגמרא "נר מערבי היה דולק, ממנו היה מדליק וממנו היה מטיב", יש להבין דחז"ל רמזו בדבריהם הקדושים על הצדיק שהוא נקרא "נר מערבי", על דרך דאיתא בגמרא "למה נקרא שמה בבל? שבלולה במשנה וגמרא ואגדות כו'", כמו כן הצדיק הוא מעורב בו כל מיני קדושות, אהבה ויראה ורוממות אל, תורה ותפילה וצדקה, תשובה וגמילות חסדים וכדומה, ולכן נקרא "נר מערבי" לשון מעורב, וגם "מערבי" הוא לשון עריבות ומתיקות, שהצדיק הוא ערב ומתוק בכל מיני מתיקות, וזה הפירוש "ממנו היה מדליק", הם בני אדם המתחברים עם הצדיק, גם הם מדליקים נרותיהם, הם נשמתם, באהבה ויראה להבורא ב"ה, "וממנו היה מטיב" פירוש ע"י הצדיק מטיב ה' יתברך ברוך הוא לעולם כל מיני השפעות.
וזהו שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה "כי תשא את ראש בני ישראל", פירוש כשתשא לבבם למעלה לראש, הם העולמות עליונים נקראים 'ראש', למען יכנסו בלבם אהבה ויראה וקדושה, "לפקודיהם", פירוש גם זאת יפעלו שיהיה להם פקידה טובה של שפע טוב, שהצדיק גוזר ופוקד והקב"ה מקיים על ידו, "ונתנו איש כופר נפשו", הכתוב נתן להם עצה טובה שיהרהרו בתשובה לכפר על כל עוונותיהם ועל נפשותם, "בפקוד אותם", פירוש בעת הפקידה הזאת של השפע, ואז "לא יהיה בהם נגף בפקוד אותם", ר"ל שלא יהא שום קיטרוג על הפקידה מאחר שהרהרו בתשובה.
במלים אחרות, יש לנו כאן התייחסות גם לצדיק המשפיע, וגם לתלמידיו המושפעים.
הצדיק צריך להיות אדם המעורה בכל מילי דקדושה, שכן כל אחד מהם הוא שער להתעלות, וכל תלמיד יש לו דרך אחרת להתעלות, והוא צריך לקבל מהצדיק את הדרך המיוחדת לו. "מערבי", מלשון "מעורב". הצדיק הוא הנר המערבי, הדולק תמיד, וממנו דולקים כולם. ולגבי התלמידים הוא ממליץ, שבעת ההתעלות וההתקרבות, שהיא יסוד קבלת השפע, עליהם להרהר בתשובה דווקא, שאז יהיו צינור נקי לקבלת השפע.
ויהי ברדת משה מן ההר כו'. יבואר ג"כ ע"פ דברינו הנ"ל, שאדם הרוצה לבוא אל הקדושה ופרישות לעבודתו יתברך, צריך להכניע עצמו בהכנעה גדולה, וזה יגרום לו לקבל קדושה על עצמו, וזהו "ברדת משה מן ההר", ע"ד שאמרו חז"ל "הרים גבנונים ההר חמד אלהים, שנתן הקב"ה התורה על הר סיני מחמת שהוא נמוך מכל ההרים", ומשה היה מוריד ומשפיל עצמו שהיה עניו מכל אדם, והיה מוכנע מאד יותר מהר סיני, לכן זכה "ושני לוחות בידו", שע"י הכנעתו היה זוכה להקדושה הגדולה הזאת, זהו ששנה הכתוב לכפול "ברדתו מן ההר" שלכאורה הוא אך למותר, שהרי פתח הכתוב בתחילה "ברדת משה מן ההר", אלא שהתורה מרמזת שזכה לזאת בעבור שהכניע עצמו, וזהו "ברדתו", בי"ת של ברדתו פירושו בעבור רדתו מן ההר כנ"ל שהיה מוכנע ביותר, "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו", פירוש שהכתוב מפרש גודל הכנעתו שלא ידע כי קרן כו', דהצדיק המדבר עם אדם דברי קדושות ויראת ה', אזי בא לו ההתלהבות גדול בלבו ויאיר פניו באור גדול מהתלהבות אש אשר בקרבו, וכל זאת לא ידע משה בעצמו אם יש לו התלהבות כלל, וזהו "בדברו אתו", ר"ל כשהיה איזה אדם מדבר עם משה דברי קדושות.
יסוד גדול בתורת הצדיק הוא יסוד הענווה. הצדיק הוא מעורב, מלא קדושה ותכונות טובות, אהוב ונערץ על ידי תלמידיו. וככל שיהיה צדיק יותר, חשוב שיעבוד קשה על הענווה שלו. ומשה הגיע לדרגה כזאת, שלמרות שעור פניו קרן מהגדולה והקדושה שלו, הוא לא חש בכך מאומה. הוא היה ענו יותר מהר סיני. הרי סיני זכה שניתנה תורה באופן חד פעמי. ואילו עור פניו קרן באופן תמידי. •