"עמדה ושאלה - למה?" - בניית טיעון משפטי מנצח

דרשנים בפרשת פנחס מתמקדים בדרך כלל בסיפורו של פנחס, או משה המחפש מחליף, או בפרשת המועדים. אולם יש עוד סיפור קטן בפרשה. סיפור קטן – אבל גדול מאוד – סיפורן של בנות צלפחד.

זהו סיפור מופת הן בפן הפמיניסטי, הן בפן המשפטי והן בפן המנהיגותי. בפן הנשי, מדובר בסיפור מהפכני על חמש בנות שיצרו תקדים בדיני הירושה, בעולם ההלכה ובעולם בכלל. מי התחשב עד אז בנשים לצרכי ירושה? בפן המשפטי לפנינו סיפור מרתק על יצירת דין חדש, על הטיעונים שטוען אדם כאשר הדין והמבחנים והשיקולים לו, טרם ידועים. בפן המנהיגותי לפנינו דוגמה ומופת להתנהגות ענוותית החותרת לאמת ולא לכבוד ולמעמד.

ספר במדבר  -  פרק כ״ז  -  פסוק א׳:
{א} וַתִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֗ד בֶּן־חֵ֤פֶר בֶּן־גִּלְעָד֙ בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה לְמִשְׁפְּחֹ֖ת מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֑ף וְאֵ֙לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת בְּנֹתָ֔יו מַחְלָ֣ה נֹעָ֔ה וְחָגְלָ֥ה וּמִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה׃

הכפילות: אם הגענו למנשה, ברור שמדובר במנשה בן יוסף. אם כך מדוע מוזכר מנשה בן יוסף? על פי רש"י יש שני פירושים: שהגורם המניע את בנות צלפחד היה חיבוב הארץ ולא הגשמיות. וכן שהואיל ויוסף היה צדיק, כל השרשרת היתה צדיקה, עד צלפחד ובנותיו. דהיינו אין סיבה מוסרית למנוע ממנו או מבנותיו את הירושה. על פי המדרש יש בפנינו שרשרת של בכורות – צלפחד היה בכור לחפר וכן הלאה, עד מנשה שהיה בכור ליוסף, וגם יוסף היה בכור לאימו. הדבר נלמד גם מהמלים "למשפחות". ומכאן שכמובן לא יעלה על הדעת שלא רק שלא יקבל את הבכורה, הוא לא יקבל בכלל.

בנוסף ניתן לחשוב גם על הנימוקים הבאים -

א. יש בפנינו פירוט של ייחוס. הייחוס מגיע עד יוסף. משפחה מפוארת, של צדיקים. אם לא יקבל נחלה, השרשרת תיפסק. השם יימחק.

ב. יש לנו כאן את הבנות ועוד ששה דורות מעליהן – סה"כ שבעה דורות, וכל השביעין חביבים.

ג. מנשה הינו בנו של יוסף וזכאי לכל הזכויות, כפי שהבטיח לו יעקב. יעקב הבטיח להם נחלה בארץ. ההבטחה ניתנה ליוסף.

במלים אחרות, התורה אומרת לנו שעוד לפני שהגיעו הבנות לדרוש את שלהן, היה מגיע להן מכוח זכות אבות. אולם עדיין אדם צריך להתקרב, ולעמוד, ולדרוש, ולנמק. זוהי ירושה – ירושה הינה פעולה אקטיבית ולא פסיבית, אני יושב ומחכה וזה נופל לי כפרי בשל.  

ספר במדבר  -  פרק כ״ז  -  פסוק ב׳:
{ב} וַֽתַּעֲמֹ֜דְנָה לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה וְלִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֥י הַנְּשִׂיאִ֖ם וְכָל־הָעֵדָ֑ה פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃
העוצמה. ותקרבנה. 

ותעמדנה. יש לנו כאן תהליך, של התקרבות ושל עוצמה – ותקרבנה, ותעמודנה. הן הגיעו מוכנות, עם טיעון, עם צידוק, עם אמונה בצדקת הדרך. זו עוצמה אדירה לעמוד לפני משה, ואלעזר, וכל הנשיאים וכל הזקנים, והכל לפני פתח אוהל מועד מעמד אדיר, והן עומדות וטוענות. זה מרשים!! אני מסתפק בכך אולם יש גם סברה שהן התייצבו לפני משה, והוא לא מצא תשובה, ואז הנושא התגלגל לאלעזר, לזקנים וכו'. אולם הדבר אינו עולה מן הפשט.

ספר במדבר  -  פרק כ״ז  -  פסוק ג׳:
{ג} אָבִינוּ֮ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒ וְה֨וּא לֹא־הָיָ֜ה בְּת֣וֹךְ הָעֵדָ֗ה הַנּוֹעָדִ֛ים עַל־יְהוָ֖ה בַּעֲדַת־קֹ֑רַח כִּֽי־בְחֶטְא֣וֹ מֵ֔ת וּבָנִ֖ים לֹא־הָ֥יוּ לֽוֹ׃

כאן מתחיל הטיעון שלהן. וצריך להבין את הקושי. הן יוצרות כעת משפט. אין דין הקובע מה קורה במצב שבו אדם מת ואין לו בנים. ואם כבר, הסברה הרגילה תהיה שהבנות אינן יורשות, שהרי הן תתחתנה ותגורנה בנחלה של בעליהן. הן אפוא יוצרות עכשיו דין, כאשר המשפט נוטה לנגדן. הן צריכות להביא נימוקים, כאשר הדין לא ידוע. הן צריכות להציע שיקולים, כאשר אלה אינם קיימים עדיין.

לעניות דעתי הטיעון שלהן מפרט בקצרה את כל הנימוקים מדוע הן זכאיות לרשת:

השאלה הראשונה הינה מי זכאי לרשת – אם יוצאי מצרים, הרי אבינו יוצא מצרים היה, שהרי מת במדבר. ואם הבאים לארץ – הרי שאנו באות לארץ.

להבדיל מהמצב הרגיל בו מתייחסים רק לאזכור של חטא קורח ועדתו, על מנת שמשה לא יפעל ממניעים אישיים (כעס על קורח ועדתו) וייטה את הדין לרעתן (פירוש קצת בעייתי מבחינת ההתייחסות שלהן למשה), אפשרות אחרת מדוע מוזכר דווקא קורח היא שהעונש של קורח ועדתו היה שהם אבדו הכל, וגם את הזכות להיכנס לארץ. יחד עם זאת, אולי אפשר לפצל זאת לכמה עניינים –

הוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' – רמז לחטא המרגלים. שנאמר בפרק יד לה: "אני ה' דברתי אם לא אעשה לכל העדה הרעה הזאת הנועדים עלי במדבר הזה יתמו ושם ימתו." שם מתו כל הדור ההוא במדבר והילדים שלהם נכנסים לארץ, ואולי אפשר לומר שהם אבדו את זכותם על הארץ וזכות הירושה עברה לבנים שייכנסו לארץ. בכל מקרה גם אם יש בעיה, אומרות שזה לא רלוונטי אליהן. ואולי אפשר לפצל לשניים – הוא לא היה בתוך העדה – של בעל פעור, שכל מי שהלך אחרי בעל פעור, השמידו ה' אלוקיך מקרבך (דברים..) ולא היה מהמרגלים.

בעדת קורח – ולא היה עם קורח ועדתו שאבדו כאמור.

אלא בחטאו מת – ומסבירים המפרשים, הוא לא מרד, וגם לא החטיא אחרים. הן אינן טוענות שהוא היה נקי לחלוטין, לא מסתירות שחטא, אלא שלא מדובר בחטא מפורסם, וודאי שלא חטא שראוי לפרסמו ולהוקיעו ברבים, ומקל וחומר, לא חטא בשלו ראוי לשלול את ירושת ילדיו.  

ובנים לא היו לו – קודם כל זה אינפורמטיבי, שיוצר את הבעיה. אבל שימו לב, שקודם כל הן מבססות את זכותו לנחלה, ורק לאחר מכן את המכשול -  ובנים לא היו לו. ועוד אומרים המפרשים – שבנים לא היו לו עד עתה, אילו היו בנים, לא היינו מבקשות כלום. ועוד, שיתכן ויהיו לו בנים, ראשית, הנכדים נחשבים כבנים, ודווקא למדים זאת ממנשה, שהוא הנכד של יעקב, ולמרות זאת קיבל ירושה.

ונקודה מעניינת נוספת הינה שהבנות עושות אנלוגיה לדין אחר, של אישה שבעלה נפטר ואין להם ילדים, יש חובה לייבם אותה, לא רק עבור עצמה, אלא עבור הקמת זרע לילד שנפטר מתוך המשפחה. ולמה הוא צריך להיגרע מכיוון שהיו לו בנות? הדבר כביכול מרע את מצבו. הוא הביא בנות, ולכן אין ייבום, וגם אין ירושה? אבל ההיגיון מאחרי דין הייבום עומד, והוא על מנת להקים זרע וזכר לילד שנפטר.

ספר במדבר  -  פרק כ״ז  -  פסוק ד׳:
{ד} לָ֣מָּה יִגָּרַ֤ע שֵׁם־אָבִ֙ינוּ֙ מִתּ֣וֹךְ מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין ל֖וֹ בֵּ֑ן תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אָבִֽינוּ׃
והן לא מדברות בשם עצמן אלא בשם המשפחה ולוקחות מדין הייבום. שזו גם חכמה. 

למעשה, אומרות בנות צלפחד, אבינו זכאי לנחלה. ואין הצדקה לשלול אותה ממנו. אז למה ייגרע חלקו? ויתרה מכך, הן לא מדברות בשם עצמן כנשים, שזו טענה מרחיקת לכת בהרבה, אלא בשם המשפחה – שהירושה תישאר במשפחה ולא תיעלם, מדין ייבום כאמור. הן כביכול הולכות על טיעון יותר מינורי (עבור המשפחה ולא עבורן אישית), אולם גם יותר בטוח (מכיוון שיש לו על מה להישען).

וכאן מגיעה גדולתו של משה, שלא עונה מעצמו אלא מבקש פתרון אמיתי מהקב"ה.

ספר במדבר  -  פרק כ״ז  -  פסוק ז׳:
{ז} כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלָפְחָד֮ דֹּבְרֹת֒ נָתֹ֨ן תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֣י אֲבִיהֶ֑ם וְהַֽעֲבַרְתָּ֛ אֶת־נַחֲלַ֥ת אֲבִיהֶ֖ן לָהֶֽן׃

התשובה היא שלא רק שהן צודקות, אלא שמגיעה להן נחלה בזכות עצמן. יחד עם זאת, על מנת שהנחלה לא תאבד, הן צריכות להתחתן במסגרת המשפחה.

יפה פירוש כלי יקר, לפיו בתחילה נאמר להם, ולאחר מכן להן – שהראשון אומר, שהבנות יורשות כדין הבנים. ולכן כתוב "להם", ולאחר מכן במקרה הפרטי, הן זכאיות לקבל את הירושה. ולכן כתוב "להן".

זו דוגמה לא רק לעוצמה הפנימית שלהן, אלא לחכמה, לבניית הטיעון המנצח, שהוא – בניית הזכות המקורית (אבינו מת במדבר), והיעדר נסיבות לכאורה לשלילתה (הוא לא היה מורד וכו'), והתייחסות לדין מכוח אנלוגיה (ייבום), ובמצב כזה העברת נטל הראיה לצד השני מדוע להוציא מהמשפחה את זכות הירושה (למה ייגרע?). ואומר לו הקב"ה – כן בנות צלופחד דוברות, הן כנות, הן ישירות, הטיעון נכון, ומפורט, והגיוני, ומוצדק. ולכן נתון תיתן – שני חלקים, גם חלקו כיוצא מצרים, וגם חלקו כבכור. ואפשר אולי לומר – גם הן כבנות, וגם בנותיהן, אם תהיינה להן רק בנות.