הוא חיפש את הריגוש. את הפרפרים בבטן. את המסתורין של הבלתי ידוע. את הדבר החדש הזה, שלא ניסה מעולם. לצאת מהשגרה החונקת. מהמוכר והידוע, שהפך למשעמם ואפור, וקצת מדכא. כי פשוט הוא לא מסוגל לראות עצמו ממשיך כך עד אחרית ימיו במצב של מת נושם.
לא חבל? שאלו אותו. כל מה שבנית? האישה? הילדים? העבודה? השם הטוב? החסכונות? כך לזרוק את הכל ולהתחיל מהתחלה? ייסרו אותו. להתרחק מהחברה? מה, נסתתרה בינתך? והוא בשלו - יתכן... אולם אינני יכול אחרת. מבקש אני לטעום מפרי האהבה.
אמר ועשה. קיבל על עצמו להיות נזיר. להתעלות ברוחניות. להיות אדם אחר. קרוב לאל. רחוק מכולם. להתפלל ולהגות בחכמה העליונה. לנסוע לגליל. להתבודד. בערה בו אש קודש. שכלו הפך כמעיין המתגבר ונבע פניני חכמה. האורות שמילאו אותו העצימו אותו ללמוד יומם וליל. פתאום הרגיש שמח, שמצא את האמת, את מה שחיפש כל ימיו. ויצא במחול. והרגיש כאחד מאותם צדיקים שהקב"ה עתיד לצאת איתם במחול ולהנחיל להם ש"י עולמות.
חלפו ששה חודשים של צונאמי רוחני מלא בריגושים וחשמל והתרוממות רוח.
ואז הכל נגמר.
הוא ביקש לחזור לביתו, לאשתו וילדיו, למשרתו ואורח חייו הקודם. אותו אורח חיים שזנח כאשר יצא לחפש את עצמו.
"לפני שתדרוך כף רגלך כאן, נא עבור אצל הכהן והקרב קרבן חטאת," אמרה לו אשתו. "ואל תשכח להודות אלף פעמים על כך שהיה כאן מי שחיכה לך ופתח לך את הדלת שטרקת אז, כאשר הלכת לחפש את אושרך במרחקים, ומצאת אותו ממש כאן, למזלך הגדול, עדיין מוכן ומזומן עבורך".
פרפרזה על פרשת הנזיר שתיקרא השבת.
שבת שלום!
