יום חמישי, 22 באוקטובר 2015

אמונות מגבילות – מנח ועד משה | שי שגב

שיתוף
לענ"ד, חז"ל, כאשר אמרו על נח שבדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, לא התכוונו להנמיך את נח, שכן כל אדם, אפילו צדיק, כאשר יעמוד במחיצתו של אברהם, ממילא לא נחשב לכלום. אז מי היה אברהם? בעל חכמה עילאה. הכיר את בוראו. מסירות נפש. פעיל, רם ונישא, נשיא אלוקים. אילו כתרים לא נקשרו לשמו. והכל נכון והכל אמת. וביתר פירוט, גדולתו בכך שהוא היחיד שנתנסה עשרה נסיונות ועמד בכולם. הוא פרץ דרך שלא הלכו בה מעולם, באמונה, במסירות, ויצר סטנדרט חדש. קשה – אבל אפשרי. 
ולהמחיש את הדבר אתייחס לנקודה אחת, המשליכה הן על נח והן על משה.
בתום המבול ציווה הקב"ה את נח: "צא מן התבה" (בראשית ח טז), ולא רק על היציאה מן התבה ציווהו בכך, אלא להשאיר את העבר מאחור, ולשנות פאזה, להחליף צד בתקליט – מה שהיה היה. החורבן נגמר, הגיעה עת לבנות. להשתחרר מהעבר, מהאבל, מהעולם שמת, ובעיקר מהפחד המגביל שלו, שיגיע עוד מבול, שריפה ידיו מבניית עולם חדש. נח, כידוע, לא הצליח לצאת מהפחדים האלה, הוא נשאר תקוע בעולמו הישן, השתכר והחמיץ את השעה הגדולה. הוא לא הצליח לכפות את האמונה על הפחדים שלו, ולהאמין בהבטחתו הברורה של הקב"ה, כי לא יוסיף לתת מבול על הארץ. יחד עם זאת, נח לא נענש על כך, מכיוון שאף אחד לפניו לא עמד בניסיון כזה ולא הצליח לגבור על הפחדים והאמונות המגבילות.
גם אברהם אבינו הצטווה להניח לעבר ולהיפרד מעולמו הישן. היה זה ניסיון לך לך. אולם היה לו ניסיון קשה יותר – בדיוק כפי נח, הוא נצטווה להתגבר על האמונות המגבילות שלו. האמונה המגבילה הידועה ביותר היתה, שלאברהם אין זרע. "הן לא נתת לי זרע" (בראשית טו ג) כרואה בכוכבים, אומרים חז"ל, ראה אברהם שהוא לא יזכה להיות אבא. ועל כן קשה היה לו מאוד לקבל את הבטחותיו של הקב"ה כי מי שיצא ממעיו הוא שיירש אותו. והקב"ה מה עשה: "ויוצא אותו החוצה..." ואומרים על כך חז"ל שהקב"ה אמר לו - צא מאיצטגננות שלך! (שבת קנו, א), קרי, תתגבר על האמונה המגבילה הזאת, ותאמין בי, שאתן לך זרע. וממשיך מיד הפסוק – "והאמין בה', ויחשבה לו צדקה". יש האומרים, שאברהם חשב לקב"ה כי יעשה עמו צדקה ויביא לו מה שאינו ראוי לו. אולם הפשט הוא שהקב"ה חשבה לאברהם שעשה צדקה עם הקב"ה. צדקה הינה מעשה חסד, דבר שאיננו מחוייבים בו. והקב"ה החשיב לאברהם את האמונה הזאת כצדקה, מכיוון שהיתה זו אמונה מגבילה קשה ביותר, ואברהם היה צריך לגבור עליה, והצליח. הצליח היכן שנח נכשל.
עוברים אנו כמה דורות קדימה, ומגיעים למשה רבינו. לקראת סוף ימיו הקב"ה פונה אליו במלים: "... הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע..." (דברים לא יד); המדרש (רבה ט) מספר, כי משה מאוד נעלב ממלים אלה - כך אמר משה: "רבש"ע, בהן קילסתיך, שכן כתיב: "הן לה' אלוקיך השמים ושמי השמים (דברים פ"י, יד), ובהן אתה גוזר עלי מיתה?
א"ל הקב"ה: ... אי אתה זוכר בשעה ששלחתיך לגאול אותן (את עם ישראל) ואמרת לי: "והן לא יאמינו לי" (שמות פ"ד, א)? הוי (לכן - ) "הן קרבו ימיך"."
ראוי לציין, כי אין זו פעם יחידה בה הקב"ה מחזיר למשה באותה מטבע לשון. אומר המדרש, כי לא בכדי עצר הקב"ה את תפילותיו של משה להיכנס לארץ במלים "רב לך". היה זה מעין עונש/תיקון על דברים של משה לקורח – "רב לכם" ובני לוי, ואכמ"ל.
שואלים המפרשים, והרי לא מצאנו שנגזר על משה שלא ייכנס לארץ, מהסיבה שאמר "והן לא יאמינו לי", אלא בגלל מי מריבה. אם כך מה פשר המדרש? ומסביר בצורה נפלאה ה"כלי יקר": שחטא מי מריבה נגרם מכיוון שמשה חס על עם ישראל, וחשש שהם לא יאמינו לאות הזה, ואז יהיה קיטרוג גדול מאוד על עם ישראל, שאפילו הסלע שומע לדברי הקב"ה אולם עם ישראל לא. הוא למעשה חזר על מה שעשה בחטא העגל. אמנם שם הקב"ה שיבח את משה. אולם כאן פסק: "לא האמנתם בי". והמלים קשות ביותר. הכיצד ניתן לומר על משה רבינו שלא האמין בקב"ה? אמנם אפשר לומר, כי ההאשמה הינה שלא גרמתם שבני ישראל יאמינו בי, אולם אין זה הפשט.
את עומק הפשט מסביר לנו הכלי יקר כאמור. למשה רבינו היתה אמונה מגבילה, עוד מתחילת דרכו, ולכן גם לא רצה לקבל את השליחות. האמונה המגבילה היתה שבני ישראל לא יאמינו לו. שהוא אינו ראוי לכך. אולי מחמת הגמגום, אולי מחמת שביטל עצמו לפני שבעים הזקנים. והקב"ה בא אליו בעב הענן במתן תורה הראשון, רק על מנת שבני ישראל יאמינו בו – "וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט ט). אמנם העם האמין במשה, אולם הוא לא האמין שהעם מאמין לו. ואולי מחמת שהיה כה ענו, לא האמין בכך. והקב"ה נתן לו הזדמנות נוספת, אך משה חטא בחטא מי מריבה. הקב"ה הורה לו בדיוק מה לעשות. והציפיה היתה שמשה יתגבר על האמונה המגבילה שלו, ויאמין בקב"ה שבני ישראל ישמעו לאות הזה. אותה אמונה ישנה של "והן לא יאמינו לי". אולם הוא לא הצליח בכך. ובסופו של דבר לא נכנס לארץ. יוצא מכאן, שהגורם האמיתי והפנימי שגרם למשה רבינו שלא להיכנס לארץ הוא האמונה האמונה המגבילה שלו, שגרמה לאחר 40 שנה לחטא מי מריבה ולעונשו.

נשאלת השאלה, מדוע אם כן, נח לא נענש על כך ומשה כן? ולענ"ד ההסבר הוא, שבאמצע היה מישהו שיצר תקדים. הוא אברהם. הגדול בענקים.