יום חמישי, 28 במאי 2015

"רק עכשיו אני מתחילה להבין מה זה אושוויץ" | בעקבות הספר "הזהו אדם?" מאת פרימו לוי

שיתוף
כפי שקורה אצלנו מדי פעם, מישהו אחד מבני הבית מביא ספר מהספריה, ומישהו אחר חוטף אותו על מנת לקרוא. כך קרה עם ספר ידוע זה
פרימו לוי

, בו מתאר הסופר פרימו לוי ז"ל את קורותיו במחנה אושוויץ. כאשר בתי סיימה לקרוא את הספר היא אמרה לי: "אבא, רק עכשיו אני מתחילה להבין מה זה אושוויץ".

ידועים דבריו של ק. צטניק (יחיאל די נור) במשפט איכמן: "אפילו מי שהיה באושוויץ אינו יודע אושוויץ מהי. גם לא מי שהיה שם שנתיים ימים כמוני. אושוויץ הריהי פלנטה אחרת, ואילו אנו, יצורי אנוש שעל האדמה הזאת, אין בידינו המפתח לפענוח הצופן הזה, שאנו קוראים לו אושוויץ." ואם כך הם פני הדברים ככל שמתייחסים אנו לאדם ששהה באושוויץ, מה נאמר אנחנו, שנולדו בדור אחר, בתקופה אחרת, בזמנים אחרים?

קראתי את ספרו של לוי והתחלתי להבין כמה לא ידעתי על המחנה הארור. על החוקים ההזויים והנוראים, על מלחמת החיים, על חוסר הביטחון הבסיסי, על מחיקת צלם האנוש. קראתי, והתמלאתי התפעלות כיצד אנשים הצליחו להחזיק מעמד אפילו יום אחד בתופת כזאת.

הסופר, פְּרִימוֹ לוי יליד 1931 היה סופר וכימאי איטלקי שגורש לאושוויץ ספרו "הזהו אדם" עוסק בתיאור קורותיו במחנה הנורא. ספר זה תואר כאחד מן הספרים החשובים שנכתבו במאה ה-20.‏‏‏‏‏ חיבר ספרים נוספים והמשיך לעסוק בשתי אהבותיו, הכתיבה והכימיה, עד שמצא את מותו בנסיבות טרגיות ב-11 אפריל 1987. יש הסבורים כי הוא התאבד.

לוי מצליח להעביר את התחושות ולהפוך את המוות לחי, הן בכתיבה הפיוטית שלו, והן בתיאור המפורט, המכניס את הקורא למקום, לזמן, לנסיבות ולאווירה. לא אוכל שלא להביא ולו מעט דוגמאות מהספר הקטן אך המטלטל.

הרכבת

בתארו את רכבת הגירוש שלקחה אותו מאיטליה עד למחנה הוא אומר (עמ' 15): "ובכן הדבר ברור: אנו נמצאים באחת מרכבות המשלוח המפורסמות של הגרמנים; הרכבות והמשלוחים שלעולם אינם חוזרים, הרכבות והמשלוחים ששמענו עליהם פעמים הרבה, באימה אך תמיד בשמץ ספק. בדיוק כפי שסיפרו לנו: קרונות משא חתומים מבחוץ. בפנים נשים, ילדים וגברים לחוצים זה אל זה בלי רחמים. כמו בקופסת סרדינים: במסע אל האין, במסע אל הריק, מטה, אל תהום תחתית. הפעם אנחנו בדרך."

הקשיים המחשלים

באותו מקום הוא אומר את הדברים הבאים: "כל בני האדם מגלים במהלך חייהם שהאושר המושלם אינו בגדר האפשר; ואולם מעטים מהרהרים שגם ההפך נכון: אדם אינו יכול להיות גם אומלל בתכלית. מה שמונע את הגשמת שני המצבים הקיצוניים טבעו אחד: קיומנו האנושי סותר את האין-סופיות. לעולם אין אנו יודעים מה צופן לנו העתיד – בשעת שפל יש בלבנו תקוה, ובשעת אושר קיים גם החשש מפני המחר. זאת ועוד: כל אחד יודע כי ביום מן הימים ימצא אותנו המוות. זה שם גבול לכל שמחה אך גם לכל כאב. אין סוף דאגות חומריות אינן מאפשרים לנו להיות מאושרים או אומללים בתכלית. אלה משוות אופי זמני לכל שמחה אך גם מסיחות את דעתנו מן הצער ומאפשרות לנו לשאתו.
דווקא הקשיים, המכות, הקור, והצמא בזמן הנסיעה ואחריה הם ששמרו עלינו שלא נשקע בתהום היאוש. לא הרצון לחיות ואף לא ההשלמה עם הגורל. מעטים בנ האדם המסוגלים לכך ואנחנו לא היינו אלא קומץ בני תמותה ממוצעים.
את הקרונות נעלו מיד, אבל הרכבת יצאה לדרך רק בערב. כשנודע לנו היעד הוקל לנו. אושוויץ: אז היה זה שם חר משמעות עבורנו, אבל בכל זאת מקום כלשהו על פני כדור הארץ".

המפגש הראשון עם תושבי המחנה

"בשבריר שניה נעלמו הורינו, נשותינו, בנינו. כמעט איש לא הספיק להיפרד מהם לשלום. הבחנו בהם, זמן מה, גוש אפל בקצה השני של הרציץ; ובהעלם אחד נעלמו מעינינו.
לפתע הופיעו לאור הפנסים שתי קבוצות של יצורים מוזרים. צעדו בשלשות במין צעד כושל, משונה. ראשם מתנדנד וידיהם צמודות לגוף. על ראשם כובע מצחיק, לבושים בסרבל פסים ארוך. למרות אפילת הלילה אשר היה להבחין ממרחק רב למדי שבגדיהם קרועים ומלוכלכים. הם עברו במעגל רחב שלא להתקרב אלינו. בלי להשמיע הגה התחילו לשאת את המטענים. עלו וירדו מן הקרונות הריקים.
הסתכלנו איש ברעהו בלא אומר. הכל היה לא מובן ומטורף. ועם זאת דבר אחד הבנו: לכאלה נהפוך גם אנחנו. מחר גם אנחנו ניראה כך." (עמ' 19).

"כבר חדלנו להשתומם. נדמה לנו שאנו צופים בהצגה מטורפת, מהמחזות שבהם מופיעים על הבמה השטן, מכשפות ורוח הקודש." (עמ' 24).

בסוף היום הראשון הוא נתקל באסירים השבים מהעבודה, לצלילי מוזיקה:
"ליד שער המחנה חצוצרה מחצצרת מנגינה: רוזמונדה, שיר רגשני ידוע. החיזיון מוזר כל כך שאנו מביטים איש ברעהו ומגחכים... משמסתיימת נגינת הרוזמונדה מושמעות נעימות לכת אחרות... ואז, לפתע מופיעים, קבוצות קבוצות, חברינו השבים מן העבודה. הם צועדים זה אחר זה, חמישה חמישה: הליכתם מוזרה, לא טבעית, צעדם כבד, כאילו אינם בני אדם אלא דחלילים שגופם הנוקשה עשוי עצמות. הם צועדים בדיוק לפי קצב המנגינה" (עמ' 29).

הכל אסור

בעולם מתוקן, הכל מותר לאדם, למעט מה שנאסר עליו על פי חוק. באושוויץ היה זה עולם הפוך: "ההסבר לאירוע מתועב אך פשוט: במקום זה הכל אסור; הסיבות אינן עלומות, הרי לשם כך נוצר המחנה. אם ברצוננו לשרוד, חייבים אנו למהר להבין את העיקרון הזה לאשורו" (עמ' 29).

השפלה

"עתה הבנו ששפת אנוש דלה לבטא את העלבון הצורב. את אובדן צלם אנוש. המציאות נגלתה לעינינו כהוויתה בשבריר שניה, כמעט כמחזה נבואה: עד התחתית היגענו, לשפל המדרגה, למטה מזה אי אפשר לרדת. לקחו לנו את הבגדים, את הנעליים, ואף את שערותינו לא הותירו לנו. אם נדבר לא יקשיבו לדברינו, ואם יקשיבו, לא יבינו. עוד מעט גם את שמותינו יטלו." (עמ' 26)

חלק מהותי מאורח החיים במחנה כלל פרקטיקות שונות שכל מטרתן השפלה. לא מדברים איתך. אסור לשאול שאלות. וגם אם תשאל, לא ישיבו לך. הבגדים הקרועים, הצורך להתפשט, הדשדוש במים, הריצה עירומים ממקום למקום בקור מקפיא, גילוח הראש, העמידה במסדרים, וכמובן, כמובן המספר.
כל כך הרבה מידע יש בו במספר קטן על הזרוע. המספר מלמד אם אתה חדש במחנה אם לאו. המספר מלמד מאיזה טרנספורט היגעת, ולכן גם מה המוצא שלך. איטלקי, צרפתי, פולני או הונגרי. אנשים נקראו פשוט על שם המספר שלהם, כמו אותו Null Achtzen אפס שמונה עשרה. "ברור לכל שרק אדם ראוי להיות בעל שם, ואילו נול אכטצן איננו עוד אדם. נראה לי ששכח את שמו; מכל מקום הוא נוהג כאילו אכן שכחו." (עמ' 43).
אבדן הצלם בא לידי ביטוי בכך, כמתואר בעמודים שונים, שכל המראה שלהם כבר לא היה מראה של בני אדם נורמליים. על כל אלה יש להוסיף את הצחנה שיצאה מהם. צחנה ומראה שלא היו מודעים אליהם כל עוד היו במחנה, יחד עם אנשים הדומים להם. אולם כאשר יצא לעבוד במקום בו עבדו גם לא אסירים, השתקפה לו דמותו, אותה הדחיק:

"מגעילים ודוחים. בכל יום ראשון הגולגולת קירחת לחלוטין וביום שישי מכוסה בכעין טחב חום. הפנים נפוחים וצהבהבים, שרוטים בחתכי תער הספרים; גופנו פצוע וחבול ממכות ומקור. הצוואר שלנו ארוך ומכוסה בחבורות, כצווארם של תרנגולים מרוטים. בבגדנו דבקה טינופת כעל בגדי גורפי ביבים; בוץ, שומנים, דם.... מעילי תלוי עלי כאילו הייתי קולב עץ. כיוון שפרעושים שורצים בכל גופנו בשפע, אנו מתגרדים לעתים קרובות ללא כלימה וללא מעצור., עלינו לבקש לעתים קרובות ללכת לבתי שימוש. קבקבי העץ שאנו נועלים מכוסים דרך קבע בשכבה עבה של רפש ושומן ומקימים שאון צורם אוזן.
זאת ועוד: אנחנו כבר רגילים לצחנה המיוחדת הנודפת מגופנו. לא כן הנערות; בכל הזדמנות מביעות הן את תיעובן בגלוי. אין זה ריח רגיל של אנשים, אשר אינם מקפידים על נקיונם, אלא סירחון מיוחד להפטלינג; באשת פיגולים מתקתקה, שנשמנו מיד בבואנו למחנה. הצחנה נודפת מכל מקום ומכל דבר; מן הצריפים, מן המטבחים, מן המרחצאות ומן המחראות. הסירחון דבק ואין להיפטר ממנו." (עמ' 154).

הרעב והדלות

האוכל ניתן לאסירים במידה אפסית. לוי מתעכב על תיאור אופן האכילה: "כעת גם אנחנו מגרדים את תחתית הפנכה שלא תתבזבז ולו גם טיפת מרק אחת בלבד. את הפנכה אוחזים סמוך לפה בעת האכילה פן יפול אפילו פירור זעיר של מזון.... למדנו, שלכל דבר יש שימוש במחנה: בחוט ברזל אפשר לקשור את הנעליים, בסמרטוטים – לעטוף את הרגליים, בנייר – לרפד את הבגדים (זה אינו חוקי)... אולם למדנו גם שהכל עלול להיגנב; אדרבא, ודאי ייגנב אם אך רגע קט לא תעמוד על המשמר. וכדי להישמר מפני הגנבים למדנו לישון כשראשנו מונח על כל רכושינו, מן הנעליים ועד לפנכת האוכל, הכל צרור בתוך המעיל" (עמ' 33).

לחם

המטבע העובר לסוחר באושוויץ הוא הלחם. "ברגעים המועטים שבין החלוקה לאכילה מהדהדים בבלוק קולות מריבה ומהומה. זה מחול השדים של בעלי חוב מאתמול הדורשים את התשלום בזמן היחיד שאפשר לתפוס את החייבים." עמ' 39. בדרך כלל אכלו את הלחם שקבלו מיד. אולם היו יחידי סגולה שפצלו את הלחם לשתי מנות. פעולה זו היתה מסוכנת מאוד, בשל החשש שהלחם יתייבש, יאבד או ייגנב, זאת מעבר לעובדה שלחם הנאכל במנות זעירות אינו מתאכל כראוי. יחד עם זאת כאשר היו רואים את מר פישר מוציא לצהריים חצי פרוסת לחם, היו עיניהם יוצאות מרעב.
"כמה גדולה היא חרפת הרעב!" [עמ' 79]. פעמים רבות התפללו פשוט שלא יהיה רעבים. אולם זה לא קרה. ואז לעתים החלו הזיות תוקפות אותם, הזיות על אוכל שאכלו בבית, שרק הגבירו את הקושי.

הרחצה

המקלחות היו מטונפות, כך גם המים והכיור. הרחצה לא תרמה לניקיון הגוף ולבריאות. אולם עצם המעשה היה חשוב כגילוי של חיוניות, כאמצעי להישרדות הנפש (עמ' 40). רבים האנשים שלא הלכו להתקלח, על מנת לא לבזבז שעות שינה, כוח וחום הגוף.  

בית החולים

פרק נפרד מקדיש לוי ל-Ka-Be – בית החולים. המקום שבו הוא יכול להרוויח כמה ימים של שקט. אבל גם שם היו חוקים הזויים. למשל, מי שמאושפז בבית החולים מוסר את נעליו. לאחר שייצא מהאשפוז הוא יקבל נעליים אחרות, לא בטוח שכלל יתאימו לרגליו. היחס החשדני. הטיפול שלא היה טיפול, ועוד. אולם אין טוב בלא רע, שתי בעיות קשות יש בבית החולים – האחת היא שהמנוחה היחסית מאפשרת לך מה שלא מאפשרת לך העבודה הקשה – להתחיל לחשוב מה קורה איתך, ואיפה המשפחה, ההבנה כי החיים לא ישובו לעולם להיות כפי שהיו. כפי שמסביר לוי במקום אחר, "במחנה אתה לומד לא לחשוב. במחנה אין שום תועלת לחשוב...," (עמ' 185), אולם בבית החולים הזמן מאפשר לחשוב, ולהצטער, ולחשוש מהבאות.
הבעיה הגדולה השניה היא כיצד לחזור לשגרת החיים במחנה לאחר מכן, לזרועות העינוי ועבודת הפרך, לבלוק אחר, לאנשים אחרים, למיטה אחרת, נעליים אחרות. כאילו היגעת מחדש עירום וחסר כל.  

הסתגלות

"יכולתו של אדם למצוא פינת סתר, להתכנס בתוך קליפה, לבנות סביבו חומת מגן גם כאשר לא נותרה כל תקוה, היא מופלאה... ההסתגלות היא פרי עמל סבלני, בחלקו נעשה בלא יודעין והוא סביל, בחלקו פעיל: לתקוע מסמר מעל המיטה כדי לתלות את הנעליים בלילה; להגיע לעמק השווה עם השכנים ולהימנע מאלימות; לנחש מהם ההרגלים והחוקים של הבלוק ושל הקומנדו שלך; בקיצור, לדעת להסתדר." [עמ' 59].

חישובים

חלק נכבד מהחיים במחנה מבוסס של חישובים מחישובים שונים. למשל, לדעת לחשב היכן לעמוד בתור, כדי לקבל את החלק הסמיך והמזין יותר של המרק [עמ' 33, 73]; לשמוע את הצלילים של הדלי, שכל תושבי הבלוק מטילים בו את מימיהם וצואתם בלילה, לדעת לקום בשעה שהוא אינו מלא, שכן מי שקם בשעה שהוא התמלא, חייב לרוקן אותו במחראות, בלילה בכפור, על חשבון שעות השינה [עמ' 64-65].

"לחיות עד האביב"

המטרה שהחזיקה אותם בחורף הקשה הראשון היתה פשוט.. להחזיק מעמד עד האביב. כאשר הימים החלו להתארך, החום הנעים פשה בעצמות, גם תקווה עלתה. אולם כאשר הקיץ הסתיים... חזר הייאוש ובגדול. וכך אומר על תקופת סוף הקיץ:
"הזמן הינו בעל ערך רב יותר עבור בני האדם ככל שעשירים יותר חיי הנפש. אולם עבורנו, השעות, הימים והחודשים זרמו לאטם מן העתיד אל העבר, תמיד לאט מדי. מהות שלילית ומיותרת שהשתדלנו להיחלץ ממנה מהר ככל האפשר. כיוון שתמו הימים בהם הזמן חלף בנעימים, הימים הקסומים שכנראה לא ישובו עוד, נראה העתיד שחור, קשה כחלמיש. מכשול שאין להתגבר עליו. עבורנו הזמן עמד מלכת" (עמ' 127).
באוקטובר חזר החורף (עמ' 133). תחושת הרעב שונה. תחושת הקור שונה. מושגים אלה שונים לחלוטין באושוויץ. המלים האלה, קור וחורף, הן מלים שהמציאו אנשים חופשיים לתאר מצבים אלה. אך עבור אסירי אושוויץ משמעותן היתה הרבה יותר קשה והרסנית. "כשיורד גשם, תוקף אותך רצון לבכות.... אני מאמין באמת ובתמים שאילו היה בידי סמרטוט יבש הייתי מאושר" (עמ' 142).

האם ולמה לזכור את המחנה?

לוי מתלבט עם שאלה זו [עמ' 92]: "מכיוון שכל אחד שהה שם זמן קצר ביותר, אפשר אולי להקשות שמא לא כדאי להיזכר בתנאי חיים יוצאי דופן אלה, ואולי אף מזיק הדבר". הוא סבור שצריך לספר. הן מכיוון שהמחנה היה מעין ניסוי סוציולוגי יוצא דופן, והן לנוכח הערכים המיוחדים שנתגלו בתוך העולם הזה (לאו דוקא חיוביים). הפער בין הניצולים לבין יורדי הדומה. מאבק ההישרדות ולאן הוביל את האסירים. הכי קל היה להיכשל – אילו אדם מילא את הפקודות, אכל את מנת המזון הקצובה, והקפיד על משמעת עבודה, לא היה לו סיכוי לשרוד יותר מאשר שלושה חודשים. האופן בו אנשים גילוי את האנושיות שבהם, לחיוב ולשלילה, חייב להיזכר.

להיות אדם

כשהוא מספר על לורנצו, אסיר שסייע לו, אומר לוי: "הדמויות המתוארות בדפים אלה אינן בני אדם. אנושיותם נטמנה אי שם, או שהם עצמם טמנוה במו ידיהם בגלל עלבון שעלבו בהם או שהם עלבו באחרים. האס.אס. המרושעים והכסילים, הקאפו, העצירים הפוליטיים והפליליים, הפרומיננטן הגדולים והקטנים, ההפטלינג – עבדים בלא צלם אנוש.... אך לורנצו היה אדם. אנושיותו היתה טהורה ולא מושחתת. הוא עמד מחוץ לעולם הזה שכולו רוע. הודות ללורנצו לא שכחתי שאף אני עצמי אדם" (עמ' 132).
כאשר הגרמנים רצחו את מורדי הזונדר קומנדו, הספיק האחרון שבהם לזעוק: "חברים, אני האחרון!" דמות מופת להתנגדות למרות הקושי העצום. ואמר על כך לוי:
"עמדנו דום, כפופים ואפורים, ראשינו מורכנים. את כובענו הסרנו רק כאשר הגרמני פקד לעשות כן. החבל נתהדק, הגוף התעוות ופרכס. זוועה. ..... לרגלי עמוד התליה הסתכלו בנו חיילי האס.אס. באדישות: מפעלם הושלם. היטב הושלם. כעת הרוסים יכולים לבוא: אין עוד בני אדם עזי נפש בקרבנו; האחרון תלוי מעל ראשינו. כדי לעצור בעד האחרים הספיקו כמה גידופים בלבד. הרוסים יכולים לבוא: לא ימצאו אלא אותנו – שברי אדם כנועים, ראויים למוות הבזוי שמצפה לנו.קשה לאדם צלם אנוש כמעט כמו שקשה לברוא אותו: הדבר לא קל וארך זמן רב, אבל אתם, הגרמנים, הצלחתם. הננו עוברים כאן תחת מבטיכם: אינכם צריכים לחשוש עוד. לא מפני מרד, לא ממלים בוטות, ואפילו לא ממבט תוכחה." (עמ' 162).

* * *

לוי הצליח לשרוד בדרכי נסים, סיפר את הסיפור. ספרו הפך לרב מכר תורגם ונפוץ ברחבי כל העולם, לספר על התופת. לספר את הסיפור של הפלנטה האחרת שהתקיימה כאן בשנים 1942-1945.