כבוד | לכבוד ל"ג בעומר

הסיפור הידוע על בריחתו של רשב"י למערה (תלמוד בבלי, מסכת שבת דף לג עמוד ב) הוא סיפור מרכזי, בין היתר בשל כך שהוא מציג לנו ארבעה אבות טיפוס של העולם היהודי. על פי הסיפור, רבי יהודה בר עילאי, רבי יוסי ורשב"י דנו במעשי הרומאים.

פתח ר' יהודה (את הדיון, אפשר לומר שהוא אפילו יזם אותו..) ואמר "כמה נאים מעשיהן של אומה זו! - תקנו שווקים, תקנו גשרים תקנו מרחצאות."

ר' יוסי שתק.

נענה רשב"י ואמר: "כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם - תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס."

אדם רביעי שנכח במקום, יהודה בן גרים, סיפר על דבריו וכך הם נודעו למלכות (זו הגירסה המעודנת. על פי הגירסה הפחות מעודנת הוא לא סיפר בתמימות). בעקבות זאת נדון ר' שמעון למיתה וברח למערה. לימים היתה זו המערה שבזכותה נתעלה רבי שמעון להיות אחד ממופתי הדור.

אז מה היה לנו בסיפור הזה?

רבי יהודה בר עילאי משבח את הרומאים. וכי אינו יודע שהרומאים בנו את התשתיות לטובת עצמם? ודאי שהוא יודע. אלא שהוא מביט על העולם בגישה חיובית. למה להיות שלילי? נכון שעשו לטובת עצמם, אולם גם אנו נהנים מכך. יצא מהם (מהרומאים) משהו טוב. זו גישה יהודית קלאסית. מעין פשרה. הרי יהודי - מלשון להודות. להביט בעין טובה. לחפש את חצי הכוס המלאה. למצוא הנקודות הטובות בתוך המצב המאתגר. ללמד זכות. מה יותר יהודי מזה?

רשב"י מייצג את התזה ההפוכה. של העם קשה העורף, עם הכבוד הלאומי. בגויים לא יתחשב, ומהם לא יבקש עזרה. הוא מוכן להילחם ולשלם את המחיר ולא לכרוע ברך בפני השלטונות. אותו הרומאים לא יקנו בכסף, ולא בכבוד של מדשאות הבית הלבן. למעשה, זו ברכה המופיע בפרשתנו, פרשת בחוקותי – ואולך אתכם קוממיות, ועל כך אומר רש"י – "בקומה זקופה". זאת ועוד. רשב"י לא יזם את הויכוח, אולם כאשר אומרים דברים שהוא אינו יכול להשלים עמם, הוא יביע את דעתו. 

רבי יוסי מייצג אולי את הרוב הדומם, שבא ומוצא צדק בכל טענה, ומחמת מבוכתו – שותק. בוחר בשב ואל תעשה. מניח את הדברים עד שיבוא אליהו.

יהודה בן גרים מעביר את הסיפור הלאה. מן הסתם בצורה לא כל כך מחמיאה לרשב"י. הוא זה שפונה לשלטון ועל מנת למצוא חן בעיניו פועל כנגד אֶחיו.

ארבעה טיפוסים אלה נוכל למצוא בכל דור ודור

■ בסיפורי החורבן בולטת דמותו של רבי עקיבא מול רבן יוחנן בן זכאי. ובתווך התלבטותו של רבי זכריה בן אבקולס.

■ יומני גטו ורשה מציגים בבירור את דמות המנהיגים שהרגיעו את הציבור, שלפחות יש עבודה, יש אישורים. שיש מלחמה, ונחזיק מעמד, וזה יעבור וכו'. מאידך מציגים את חברי אי"ל (ארגון יהודי לוחם) שסבר ההפך, ואם כבר למות, אז בכבוד. בתווך מרבית היהודים שנקטו "שב ואל תעשה" כי לא ידעו באמת מה לעשות. ומצדם זינבו חלק מראשי המשטרה ואחרים, ששתפו פעולה עם הנאצים בתקווה שהדבר יסייע להם (למשל, יוסף שרינסקי, יעקב לייקין וישראל פירשט, שארגון איל התנקש בחייהם).

■ וגם בדורנו כמובן ניתן למצוא ייצוג לכל אלה. 

כל זמן והדמות שלו

ט"ו באב שם את הזרקור על גישתו של רבי יהודה, שבו כל נערה היתה קוראת להתייחס לצדדים החיוביים שבה (ובכלל בזוגיות זו אולי הדרך היחידה). פסח ו-ט' באב שמים את הדגש על גישת "שב ואל תעשה" (הראשון, במובן חיובי: ה' יילחם לכם ואתם תחרישון; השני, במובן שלילי: ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס).

ל"ג בעומר שם את הזרקור על הכבוד הלאומי המיוצג על ידי רשב"י. ובכלל יש לדבר רבות על המושג "כבוד" בעם היהודי. אצל העמים, "כבוד" משמעו היה שאם פגעת בי, אני זורק לך כפפה ומיישב את העניין בדו קרב חרבות או אקדחים, עד שמישהו יפול על ברכיו, בדרך כלל – מת, וכך השני יציל את כבודו.
ומדהים הוא, כי חגי קוממיות רבים נופלים דווקא בתקופה זו, מסביב לל"ג בעומר - הן מהזמן העתיק - חג הפסח, והן מהתקופה החדשה - יום העצמאות ויום ירושלים, שכולם חגים של קוממיות. אלה הם ללא ספק חגים של נשיאות ראש וזקיפות קומה. 

ביהדות המונח "כבוד" שונה לחלוטין. מיהו המכובד? המכבר את הבריות (אבות ד א). כבוד קודם כל להורים (דברים ה טז), לחבר (ויקרא יט יח), לזקן (שם לב), לראשי הקהילה (שמות כב כז), לגרים (למשל- שמות כב כ), ועוד, וכמובן לקב"ה.

"כבוד" משורש כ.ב.ד., מלשון משקל, קרי להעניק מקום לשני, לשמוע את דבריו, לשקול ולהעריך אותם דבריו, להעניק יחס.

הכבוד שרשב"י מייצג כאן הוא כבוד לעם שלך, ולמעשה, לעצמך. לעמידה איתנה. שלא למכור את עצמנו בזול, שלא להתבטל בפני הרומאים רק מכיוון שהם גדולים, חזקים ועשירים. הוא לא ייזום מלחמות, אולם אין לתת לשקט שלו לבלבל אף אחד. כאשר יגיע המבחן, הוא יוכיח את עמידתו האיתנה.

עם ישראל זכה למנהיגים רבים כאלה, כעלי גב זקוף ועמידה איתנה: 

• "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה"; 
• בן גוריון: לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים; 
• חיים הרצוג שקרע את החלטת האו"ם כי ציונות היא גזענות;
• ואפילו נתניהו שעמד מול נשיא ארה"ב ברק אובמה ומול התנגדויות בבית, בקונגרס, על מנת להביע את חששו ודעותיו כנגד האיום האיראני. 

בנוסף, ידוע היה לכל אורך הדורות החל מאברהם אבינו, כי יהודים רבים יהיו מוכנים למות, להישרף בכבשן האש, ובכל דרך אחרת, ולא יהיו מוכנים להמיר את דתם. אפילו יהודים מתבוללים רבים נמנעו מלהמיר את דתם, ועל אחת כמה וכמה כאשר ניסו לחייב אותם לכך. ועל כך נאמר שעם ישראל נמשל לגפן. ככל שדורכים על הענבים, יוצא יין. ונמשל לביצה - ככל שמבשלים אותה - היא מתקשה יותר ויותר. 

 גישה כזאת, של רשב"י, במינון הנכון, היא היסוד להקים עם איתן, עם חופשי בארצו, העומד בזכות עצמו, ועל כך ראוי לקבוע יום חג. ■